היהדות מלמדת כי לתפילה המתוקנת מהסידור יש כוחות עצומים ומעלות רבות. חכמי ישראל לימדו כי המתפלל בכוונת הלב בונה "צינורות" אשר דרכם הוא מתחבר למקור השפע האלוקי ובכך זוכה להתקרב אל בוראו. אולם נראה שלא די בכך, ומאז ימי קדם נהגו יהודים מאמינים לפרוש למקום צדדי בזמנם הפנוי ולהתבודד כדי להתקרב לבורא עולם.
מדיטציה? ממש לא
חסידות ברסלב רואה בהתבודדות אחד מיסודותיה המובהקים ובספר "ליקוטי מוהר"ן", יצירתו המרכזית והמופתית של רבי נחמן, נכתב: "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה ולפרש שיחתו בינו ובין קונו, בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו. ותפילה זו תהיה בלשון שמדברים בה, כי בלשון הקודש קשה לו לפרש שיחתו וגם אין הלב נמשך אחרי הדיבורים מחמת שאינו מורגל בזו הלשון, כי אין דרכנו לדבר בלשון הקודש" (כה, תנינא).
מתוך כל האמור לעיל אנו למדים כי בפניית האדם אל בוראו מעמקי הלב ובשפה פשוטה קיימת מעלה רוחנית גדולה ביותר המסוגלת לישועות רבות. הנחת היסוד קובעת כי מטרת ההתבודדות היא לנתק את המודעות שלנו, גם אם חלקית, מכל הגירויים החיצוניים המטים אותה לכיוונים שונים, וזאת על מנת לחברה בחזרה לשורשה הרוחני. עצם ההתנתקות הזמנית מהסביבה הרועשת מעניקה שקט נפשי, שלווה, רוגע וישוב-דעת המסייעים לנו לכונן יחסים אינטימיים עם בוראנו.
רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י, ציין כי הפרישות המחשבתית מעלה את האדם למדרגות רוחניות גבוהות מהן יוכל לראות ולדעת מעל ומעבר לנגלה. כפי שכתב, "עליך לבודד עצמך במחשבותיך לרמה הגבוהה ביותר. ככל שאדם מפריד עצמו מן הפיזי, כך תגדל הבנתו ותפישתו". מכאן, שההתבודדות הפיזית מהווה צעד מקדים להתבודדות המטפיזית בה יוכל האדם לנתק את עצמו מסביבתו ולהתחבר למהותו הפנימית עד אשר אין הוא חש את "האני" החומרי, ואז ניצבת לה התודעה במלא עוצמתה ותפארתה.
בקרב אנשי רוח ומיסטיקה יש החושבים כי התבודדות היא התבוננות, כלומר מדיטציה. אך טעות בידיהם. הקבלה גורסת כי התבודדות מיטבית חייבת להתרחש בפרטיות ובמקום אין שם איש והיא מייצגת את השלב המוקדם שלפני ההתבוננות, בה האדם מביט לפנימיותו באופן אובייקטיבי כאמצעי להגיע להכרה עצמית. ולכן אין לומר כי התבודדות מבטאת מצב מדיטטבי עמוק כלשהו כהתבוננות. כל זאת למרות שקיים ביניהם קשר ישיר ומכנה משותף הכרחי בדרך להתעלות רוחנית.
חיבור לאני הפנימי שלנו
בחוכמת הקבלה נשנו פרקים שלמים העוסקים בטכניקה המנחה כיצד לכוון את התודעה ולצאת מההוויה הגשמית אל זו הרוחנית. בין כלל השיטות ניתן למצוא את שיטותיו המיוחדות של רבי אברהם אבולעפיה, מחשובי המקובלים של ימי הביניים, הנודע כמייסדה של "הקבלה הנבואית". לשיטתו, הקבלה האקסטאטית עוסקת בהיבט החווייתי-מיסטי של הקבלה, תוך שימוש בטכניקות מעשיות הכוללות, בין השאר, צירופי אותיות ושמות קודש, תנועות גוף וכדומה השואפים לאקסטזה רוחנית שמטרתה העפלה לחוויה רוחנית עליונה מתוך דבקות ואיחוד מלא עם הבורא.
שיטותיו נחשבות למסוכנות בקרב המקובלים ורבים התנגדו להן משום שהן דורשות בקיאות רבה ביותר והתכוננות מיוחדת שבלעדיהן עלול האדם לסכן את עצמו ולהימצא בכאוס מוחלט. לפיכך, הדרך הנכונה שעיקרה להתבודד על מנת לחולל שיח עם הבורא צריכה להיות בגילוי לב פשוט, בשפת האם ובאופן ספונטאני.
מעצם ההחלטה לדבר עם הבורא בכל יום אנו מושכים אלינו חסדים רבים ומיד מתעוררת התחושה כי חלה בתוכנו תמורה רבה. באם נזכה להתמיד בהתבודדות נוכל לחוש את קרבת הבורא ונוכחות, והנה לשונו של הרמב"ם (יסודי התורה פרק ז): "כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה".
השל"ה במסכת יומא אומר: "ההתבודדות והפרישות והדביקות היו נוהגים בה חסידי ישראל, היינו שבהיותם לבדם מפרישים מדעתם ענייני העולם ומקשרים מחשבותיהם עם אדון הכל". לפיכך, הדרך קצרה להתבוננות פנימה לתוך "האני" האמיתי היא ללא מסכות ופחד. כך יתבהרו סודות הנשמה החבויים בנו עוד משחר ילדותינו אשר חיכו לעיתוי הנכון לפרוץ ולהתגלות. קרן האור הרוחנית תזרח על מכלול הבעיות המטרידות את מנוחתנו ותחשוף את המקורות לדפוסי חשיבה והתנהגות המקבעים ומעכבים את ההתפתחות האישית שלנו. בצעדים מדודים ניסחף לתוך רגעים צלולים של מסע אינטימי לתוככי הנפש, נחקור, נתהה ונחווה אושר עילאי הבוקע מעמקי הנשמה. אם נבין כי התבודדות במהותה מבטאת "התרחקות לצורך התקרבות", אזי נזכה להתרוממות רוח ונכיר טוב יותר מי אנחנו באמת.
יצחק אהרון הוא מייעץ, חוקר ומרצה של תורת הקבלה במרכז "חכמה"