מאז שהקבלה הפכה לטרנד, רבים התחילו להסתובב עם חוט אדום על פרק כף היד. לשיטתם, חוט אדם הנקשר כצמיד יכול לשמש קמע לשמירה והגנה מפני עין הרע. אבל האם לפי הקבלה באמת יש בענידתו סגולה להגנה ולשמירה מפני עין הרע?
בכל ההיסטוריה של התרבות האנושית, האמינו רבים בקיומה המסוכן של עין הרע. האמונה הזו השתרשה במקומות שונים, שאין ביניהם קשר גיאוגרפי, דתי או תרבותי. אותו פחד אוניברסלי מצא ביטוי רב בתפילה המתוקנת, במנהגי עמים, בתרבות, בחינוך ואף באמונות תפלות.
כך גם ביהדות - פגיעת עין הרע ידועה ביהדות ובקבלה, על מסוגלותה להעמיד את אדם בסכנה גבוהה מאוד, לעיתים עד כדי סכנת חיים ממש. השלכותיה המעשיות גורמות לנזקים קשים בפרנסה, בזיווג, בשלום הבית ובבריאות. אבן עזרא מסביר: "כי בלעם היה רע עין הנקרא מרע וברעת עינו היה עושה רעות" (במדבר כ"ד), ללמדנו כי עין הרע מסוגלת לרעות רבות בכל התחומים ויש להישמר ממנה מאוד. ואכן, הקבלה מלמדת כי ישנן דרכים בדוקות ומוכחות להגנה ושמירה מעין הרע, ופורשת בפני האדם את שלל האפשרויות לעצה ולטיפול נכונים וראויים.
עם זאת, בשום מקור קבלי אמין לא מצוין החוט האדום כבעל סגולות כלשהן. ב"תוספתא", מסכת שבת פרק ו' הלכה א' נאמר: " מרדכי האמורי... הקושר מטולטלת על ירכו וחוט אדום על אצבעו". פעולה זו מוצגת "כדרכי האמורי", חסרת כל ערך וקרובה לעבודת אלילים האסורה באיסור גמור.
אזכור נוסף אם כי עקיף ביותר, שייתכן וגרם לקבלתה של התופעה המאגית הזו בקרב חלק מהעולם הדתי, הוא חוט הסיקרא (חוט אדום), שחצה את המזבח בבית המקדש לשני חלקים והפריד בין הדמים העליונים לדמים התחתונים. כפי שמביא ר' עובדיה מברטנורא במסכת מידות: "וחוט הסיקרא חוגרו באמצע – חוט אדום היה עשוי סביב למזבח באמצעו לסוף חמש אמות" (פרק ג' משנה א'). רמז לקשר בין חוט הסיקרא לחוט האדום שעל פרק כף היד אנו יכולים למצוא במעשה הסימבולי ולדידי חסר כל ערך רוחני, של הקפת קבר רחל בחוט אדום. לשיטתם של העוסקים במלאכה - הקפת קבר רחל בחוט אדום "מטעינה" אותו באנרגיות מגוננות מפני עין הרע ושאר מיני מזיקים.
אולי תנסו תכלת?
ישנם אלה המחפשים תימוכין לסגולותיו של החוט האדום בסיפור התאומים פרץ וזרח, בניהם של יהודה ותמר. על לידתם מספרת התורה, שבתחילה זרח הוציא את ידו, והמיילדת קשרה על פרק כף ידו חוט אדום, כסימן: "זה יצא ראשונה". אולם אחר כך החזיר זרח את ידו, ואחיו התפרץ ויצא ראשון, ולכן זכה להיקרא פרץ. מן הסיפור המקראי ניתן להבין בנקל כי כוונת המיילדת לא הייתה רוחנית-מאגית אלא זיהוי הבן הבכור. שהרי אם לחוט האדום סגולות מדוע לקפח את פרץ?
מקרה נוסף אם כי עקיף מופיע ביהושע, פרק ב': "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים, בָּאָרֶץ; אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי, בַּחַלּוֹן". חוט זה מבטא את הברית בין רחב הזונה לבין המרגלים. קרי, הבטחה ותקווה מצד המרגלים לרחב כי לא יאונה לה ולמשפחתה רעה.
בסיפורים לעיל לא מוזכר במאומה עניין השמירה הרוחנית המיוחסת לחוט האדום. למעשה, ביהדות נהוג לייחס סגולות רבות דווקא לצבע התכלת ("ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", ספר במדבר), ולא לצבע האדום הנקשר עם דינים ומצוי בספירת הדין.
במרוצת החיים, נתקל אדם במצבים מסוימים בהם הוא מוצא עצמו פונה אל המגוחך והסתמי בהתגלמותו. כזה הוא עניין החוט האדום, שגורם לאדם להרגיש מחוזק פסיכולוגית בלבד. יש בהתחזקות זו מן הטוב, אך בשום אופן אין לראות במנהג זה כסגולה או כקמע לשמירה ולהגנה. מכאן, שאין האדם רותם להגנתו כוח רוחני חיובי מעצם ענידת החוט, אלא הוא מחדיר כוונה שגויה לחפץ שאינו מוביל לרוחניות מאירה ובכך מחטיא את המטרה שלשמה הוא פועל - שמירה והגנה מאנרגיות שליליות ומעין הרע.
יצחק אהרון הוא מייעץ, חוקר ומרצה של תורת הקבלה