אחד האתגרים האנושיים הגדולים ביותר, מאז ומתמיד, היה הניסיון של האדם לדעת מה צופן לו עתידו. החיפוש אחר מענה לשאלות הרות הגורל הובילו אותו לחפש פתרונות שיניחו את דעתו. יש שבוחרים בדרך של אמונה פשוטה, יש העוסקים בחיזוי וניחוש, יש שעובדים את גרמי השמים, יש שעוסקים בפולחן אלילי ועוד. כל הדרכים הללו עונות על הרצון לפתוח צוהר דרכו ניתן יהיה להשקיף אל העתיד וכך לנתב, להיערך ולשנות את מסלול החיים. הרי הדעת איננה סובלת אפשרות לחיות חיים בחוסר ודאות אודות העתיד.
אחת הדרכים הידועות והמוכרות היא האסטרולוגיה. פעמים רבות נשאלת ביהדות השאלה כיצד מתיישבת האסטרולוגיה לצד האמונה. יש עקבות ברורים של חקירת תחום האסטרולוגיה היהודית בתנ"ך, בזוהר, בתלמוד, בספר יצירה ובמדרשים. עדות לכך ניתן למצוא בחז"ל שלימדו על הפסוק בתהילים "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע". מכאן שנו חכמים כי "כל היודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו עושה כן לא מביט כראוי על מעשיו של הבורא".
דוגמא אחרת: הכתוב מלמד על רבי שמואל בר אבא שהיה מפורסם בחכמת התכונה (האסטרונומיה) והרפואה. קראו לו בשם "שמואל ירחינאה" ,שמואל הבקיא והידען, והוא העיד על עצמו: "נהירין לי שבילי דרקיעא כשבילין דנהרדעא" (נהירים לי שבילי הרקיע וחכמת הכוכבים כשבילי עיר מולדתי נהרדעא). וממשיך הזוהר: אין לך אדם שאין לו שעה (כלומר מזל) שיוכל להועיל או להזיק לו לפי שעה. רבי נחמן אומר: "כל עשב ועשב יש לו כוכב ומזל וכל כוכב ומזל מקבל כוח מהכוכבים שלמעלה ממנו והעליון מהעליון ממנו עד שמקבלים מהשרים העליונים והם כולם מקבלים משורש הכול שהיא – דבר השם כמו שכתוב: בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם".
זה המקום לציין כי אין הכוונה לאסטרולוגיה המערבית המודרנית, אלא לזו הקבלית, המציגה הרחבה של תורה זו והתאמתה לרוח היהדות בכלל ולקבלה בפרט. האסטרולוגיה הקבלית שונה בתכלית באיכותה, בדיוקה, בדקדוקיה ובקדושתה מזו המערבית.
לא כולם מסכימים
אבל האמונה בכוחם של הכוכבים והמזלות כגורמים בעלי השפעה על הנעשה בעולם גררה אחריה מחלוקות בין גדולי הדורות. בתלמוד הבבלי במסכת שבת (קנ"ו, א') קיימת מחלוקת בין חכמים אם המזל משפיע. הרב אשי מפרט את התכונות של מי שנולד במזל מאדים, ורבי חנינא בר חמא, שהיה תלמידו המובהק של ר' יהודה הנשיא, גורס "מזל מחכים, מזל מעשיר ויש מזל לישראל". דבריו נתמכים על האמרה "הכול תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל". למולם בא רבי יוחנן, מגדולי וחשובי האמוראים, שטען כי "אין מזל לישראל". הוא מסתמך על הכתוב בתלמוד הבבלי במסכת סוטה (דף כ"ט, א'): "כה אמר ה' אל דרך הגויים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה, גויים יחתו,ואין ישראל יחתו".
אבל בתלמוד (מסכת נדרים ל"ב, א') קיימת גם דרך ביניים, המציעה גרסה פשרנית לפיה למזל יכולה להיות השפעה רק למי שנותן דעתו על כך. הרמב"ם חשש שמא העיסוק האובססיבי באסטרולוגיה עלול להדיף ריח רע של עבודה זרה. הוא פסק כי אסטרולוגיה היא ה"עינון" שנאסר בתורה. לעומת זאת, הוא הכיר היטב בידע האסטרולוגי, ולראיה במסכת סנהדרין אמר "אין מעמידים בסנהדרין בין בגדולה ובין בקטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים בעלי דעה מרובה... יודעים תקופות ומזלות ואצטגנינות (אסטרולוגיה)". מכאן אנו למדים כי הוא אינו שולל את תקפותה של האסטרולוגיה לכשעצמה, אלא לשיטתו יש לראות בה חכמה יהודית המושרשת עמוק בכוחה של האמונה בבורא, שהוא כל יכול.
לאורך ההיסטוריה היהודית אנו מוצאים רבים שהיו בעלי השגה בחכמת הכוכבים. ביניהם ניתן למנות גם חכמים גדולים כמו ר' יהודה הלוי, ר' שלמה אבן גבירול, ר' אברהם בן חייא ואף הרמב"ן, שלקח את האסטרולוגיה צעד אחד קדימה. הוא ציין כי הכוכבים מרמזים על ימים טובים ורעים, וכל המתרחש על הארץ, לרבות מעשי ניסים, תלוי בגזירת הכוכבים. פרשנותו הוגבלה והוסדרה לתחום האמוני ומסתמכת על המובא בתורה.
ואולי ראוי לסיים בזוהר הקדוש, שם נאמר כי הקב"ה הוא כלל ומערכת הכוכבים והמזלות הם הפרט, והכלל גדול מהפרט – אף על פי שכח המזלות גדול מאוד, הנה יש עליהם כוח עליון, הוא כוח השם יתברך.
יצחק אהרון הוא מייעץ, חוקר ומרצה של תורת הקבלה