עד כמה אפשר לאהוב אדם אחר?
יש המפרשים את "ואהבת לרעך" כך: כמו שאתה אוהב את עצמך. אך פירוש זה אינו נכון לגמרי, ואין בכוונת המצווה לחייב את האדם לאהוב את זולתו באותו שיעור שהוא אוהב את עצמו (מושג האהבה העצמית אינו נזכר כלל במקרא), אלא עיקר החיוב בעניין הוא - נהג בזולתך כשם שהיית נוהג עם עצמך. שכן המצווה אינה אומרת שעליך לאהוב את רעך, אלא לרעך. חיבור נדיר זה של פועל (ואהבת), עם מושא-עקיף (לרעך) אינו מצוי במקרא אלא בפרק זה של ספר ויקרא בלבד. וכשמבינים את הייחוד הלשוני הזה, ניתן להבין את הכוונה האמיתית של הציווי.
מצוות "ואהבת לרעך" אינה תובעת מן האדם התמודדות קשה ומורכבת עד כדי יציאה מפוארת מן העצמיות על מנת לאהוב את הזולת במידת האהבה העצמית. הרי אין כל יכולת ממשית והגיון בריא לעשות כן, מכיוון שהאדם שואף בראש ובראשונה לטובתו ולתועלתו האישית. מה שהיא כן מבקשת זה שעל אף האגו והאנוכיות צריך האדם לרצות בטובת חברו ממש כפי שהוא מבקש לעצמו, ואף לעשות ככל שביכולתו להיטיב עימו.
אנו למדים זאת מדברי הלל הזקן שאמר לגר שביקש ללמוד את כל התורה במשפט אחד: "דעלך סני לחברך לא תעביד (מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך) - זוהי כל התורה כולה" (ויקרא פ' קדושים). הלל ביקש לומר כי התורה מצווה את האדם להתייחסות ראויה לזולת הואיל ונכללים בה ערכים המציינים את התייחסות האדם לבוראו. מכאן, כשם שאדם מתייחס לזולתו כך יהא יחסו עם בוראו, ובמילים אחרות כבוד האדם הוא כבוד הבורא.
למי מגיעה מעלת הצדקה והחסדים?
ישנם אנשים בעולם שעושים את כל מעשיהם לתועלתו האישית. אדם כזה מונחה על ידי מניעים אנוכיים ולא יבצע מעשה כלשהו טרם ישאל את עצמו מהי התועלת שתצמח לי מכך. הוא יעשה מעשה חסד או צדקה באופן פומבי וראוותני, ידאג שהסביבה תדע על כך, תאדיר את שמו ותחמיא לו על רוחב ליבו. התועלת העצמית הצומחת ממעשה החסד לזולת היא שעומדת לנגד עיניו ומשמשת אמצעי להשגת רצונותיו. השימוש במושג עלות-תועלת מייצג אדם השוקל את צעדיו מתוך אינטרסים אישיים מובהקים. המצווה אכן גדולה אך אינה בוקעת ממעמקי הלב וסיבתה אינה להיטיב עם הזולת אלא עם עצמיותו. לפיכך, מדובר באהבה עצמית טהורה שאלמלא הייתה עין צופה ואוזן שומעת על מעשיו "לטובת" הזולת ספק אם היה מקיים את המצווה לאשורה.
כמובן, שאין בכך אהבת האדם הכנה ולא ניתן לומר כי אדם זה, למרות מעשי החסד, אכן מקיים את המצווה במשמעותה האמיתית. לעומתו, אדם המיטיב עם הבריות ועושה את כל מעשיו מתוך רצון טהור וכוונה אמיתית, אכן מבין את טעם קיום המצווה ופועל על מנת לקיים אותה במשמעה הפשוט. הוא מזדהה עם מצוקת הזולת, חש את כאבו, ויחסו אליו יהיה להיטיב בלבד ולא לשם קבלת דבר או כל תועלת אחרת. אישיותו חדורה הכרת תודה על כך שניתנה לו האפשרות לעזור ולסייע ויעשה כל מעשיו מתוך ענווה וצניעות. אהבת האדם בעיניו היא ערך עליון. הוא חש מחויבות להיטיב עם הבריות ושולל כל חשבונות של כדאיות.
חוכמת הקבלה מסבירה כי בנקודה זו פועלת לטובתו של האדם מעלת הצדקה והחסדים, הואיל ומשמיים אנו נמדדים "במידה כנגד מידה". מובן מאליו, שאם ינקוט האדם בדרך מעשית האוהדת את חברו, ממרומים ינהגו איתו בהתאם וייטיבו לו. קיום מצוות ואהבת לרעך כמוך היא זו שמפעילה את מידת החסד ומרחיקה את מידת הדין. היא המפתח לשערי הברכה וכלולה בה הצבת סייגים וגבולות לתאוות ולאנוכיות האדם ובמשמעה העמוק מהווה יסוד איתן לבניית אישיות נאצלת. אהבת האדם הבאה מתוך ענווה מעלתה גדולה וטומנת בחובה אמת מוחלטת.
יצחק אהרון הוא מייעץ, חוקר ומרצה של תורת הקבלה במרכז "חכמה"