מתי: הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בשנת תרכ"ה (1865) ונפטר בתרצ"ה (1935). למרות שהלך לעולמו עוד לפני קום המדינה, הוא נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית, ואף היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל.
שושלת: הרב קוק נולד בלטביה, בעיירה בשם גריבה. הוריו הם פרל זלטא ורבי שלמה זלמן קוק. אמו הגיעה ממשפחה של חסידי חב"ד, אך אביו היה בתחילה "מתנגד", ורק לאחר נישואיו התקרב לחסידות.
בעזרת השם: הרב קוק מכונה גם הראי"ה - ראשי תיבות של הרב אברהם יצחק הכהן.
לומד מהחלוצים
כבר מגיל צעיר פסע הרב קוק במסלול התורני. הוא למד במספר ישיבות בעיירות סמוכות לגריבא, והוסמך להוראה עוד טרם מלאו לו 20 שנה. ב-1884 נשא לאשה את בתו של הרב אליהו דוד רבינוביץ' (האדר"ת), למד בישיבת וולוז'ין המוערכת, וארבע שנים לאחר מכן התמנה לתפקיד הרב הראשי של העיירה זיימל שבליטא. הכל התנהל כיאות, עד שתוך זמן קצר הרב התאלמן ונותר לבדו עם תינוקת בת שנה וחצי.
כעבור שנה נשא הרב קוק את רייזה רבקה, שגם היא הגיעה מאותה משפחה מיוחסת. אביה היה הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים, שהיה אחיו התאום של האדר"ת - חמו לשעבר של הרב קוק. מנישואין אלה נולד ב-1891הרב צבי יהודה קוק, שנחשב לממשיך דרכו המובהק של אביו. בשנים שלאחר מכן נדד הרב קוק בין מקומות שונים, החל לכתוב את ספריו הרבים ומאמריו ההגותיים ("עין אי"ה", "מדבר שור", "חבש פאר", "לנבוכי הדור" ועוד) וכמובן שהעמיק בלימוד התורה שלו, אותו שילב גם עם תורת הקבלה.
בתחילת המאה ה-19 קיבל הרב הצעה לשמש כרב העיר יפו והמושבות, ובכך הגשים את חלומו הציוני ועלה לארץ ישראל. בתקופה זו, שבה חי בארץ הקודש, כתב את ספריו הבולטים ביותר - "אורות", "אורות הקודש", "עולת ראי"ה" ועוד.
במהלך חייו עורר הרב קוק לא מעט התנגדויות, בעיקר בשל גישתו כלפי החילוניות. למשל, הוא תמך בבית ספר ששילב בין לימודי קודש ללימודי חול, תמך בהיתר המכירה בשנת השמיטה, ראה אלמנטים חיוביים בזרם החילוני-ציוני שהגיע להפריח את השממה וכן הלאה. במשך כל אותה תקופה ניסה הרב קוק לחזק את החלוצים בכל הנוגע לתורה, מצוות ויהדות - לא מתוך התנשאות אלא מתוך אחווה, אהבה והבנה, ואפילו הצהיר ש"לא באתי ללמד אתכם, אלא באתי ללמוד מכם".
נלחם בחושך באמצעות אור
בזמן מלחמת העולם הראשונה שהה הרב קוק בשווייץ, לאחר מכן עבר לשמש כרב הקהילה היהודית בלונדון, ובתום המלחמה חזר לארץ ישראל והתמנה לתפקיד הרב הראשי של ירושלים ב-1919. בהמשך הקים את הרבנות הראשית לישראל, ובכך הפך לרב הראשי הראשון של ארץ ישראל.
באותה תקופה היה מקורב לתנועת המזרחי (הדתיים-הלאומיים של היום, המפד"ל של אתמול) אך למרות זאת ביקר את הפשרנות שלה, את חוסר ההקפדה בענייני הלכה, ואת היחס האוהד מדי להסתדרות הכללית, תוך כיפוף ראש מסוים. הוא ניסה לחבר בין הציונות לדת, והתנגד לכל ניסיון להפריד ביניהן. על מנת להשפיע יותר הוא הקים את תנועת דגל ירושלים, שניסתה לאחד בין החרדים לבין אנשי המזרחי, אך התנועה לא השפיעה יותר מדי, והתפרקה תוך זמן קצר יחסית.
אבן דרך נוספת שהניח הרב קוק היא ישיבת "מרכז הרב" שהקים ב-1924. תוכנית הלימודים כללה לימודי הגות ומחשבה, והשפה העברית שלטה במסדרונותיה (דבר לא מובן מאליו באותם ימים). מעורבותו היומיומית, האנושית והאכפתית של הרב בלטה מאוד בישיבה, המתפקדת עד היום כחממה איכותית ופורייה במגזר הדתי-לאומי, והצמיחה כמות נכבדה של רבנים ואנשי ציבור. מבין תלמידיו של הרב קוק בחייו ניתן לציין את הרב יעקב משה חרל"פ, הרב דוד כהן (הרב הנזיר), הרב אריה לוין, עזריאל קרליבך (העורך הראשון של "מעריב"), הרב שלמה זלמן אוירבך, המשורר יוסף צבי רימון וכמובן גם בנו, הרב צבי יהודה קוק, שבהמשך שימש כראש ישיבת מרכז הרב וממנהיגי הציבור הדתי-לאומי.
למרות שמבחינה הלכתית נחשב לשמרן יחסית, הרב קוק היה חדשן גדול. הוא היה הרב הבולט הראשון שאהד את הציונות באופן בולט כל כך, מאחר ובה ראה את התגלמות תהליך הגאולה ושיבת עם ישראל לארצו. הוא אף ראה את הנקודה הטובה גם בחלוצים הציוניים, שלא היו קרובים ברובם המכריע לדת, ואמר שהם בכל זאת משתתפים במצווה הגדולה של בניין האומה - תהליך חשוב מאין כמותו.
בכלל, הרב קוק האמין שאמנם יש אמת אבסולוטית אחת ויחידה, אם כי היא לא נמצאת באופן בלעדי בזרם כזה או אחר ביהדות אלא מתחלקת בין כולם. לשיטתו, על מנת לחתור לאמת האבסולוטית יש לאחד את כל התפיסות והשיטות. גם אם יש חושך, אין לסלקו באמצעות מקלות אלא באמצעות ריבוי אור. כפי שאמר, "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה".
ידע את הזוהר בעל פה
הרב קוק זכה להערכה רבה מצד רבנים אחרים בדורו, וגם להתנגדות מהכיוונים היותר שמרניים. אך גדולתו בתורה לא ניתנה לערעור. הרב שלמה זלמן אוירבך סיפר בזמנו שהרב קוק ידע את כל ספר הזוהר בעל פה, ורבנים אחרים סיפרו שהרב למד מדי יום שישים דפי גמרא, ואחת לחודש למד את כל התנ"ך. מי שלמד בחייו דף גמרא אחד (עליו אפשר להתעכב לפעמים גם שבוע שלם) מבין בוודאי מהי המשמעות של שישים דפי גמרא ביום. ההיקף של ידענותו מתבטא בשלל כתביו - בין השאר "אורות התורה", "אורות התשובה", "שבת הארץ", "אגרות הראי"ה", "מאמרי הראי"ה" ועוד.
בגיל 70 נלקח הרב קוק לבית עולמו, לאחר שמחלת הסרטן התפשטה בבטנו. הוא הובא למנוחות בהר הזיתים בירושלים, ג' באלול תרצ"ה (1 בספטמבר 1935), ובנו הרב צבי יהודה המשיך את דרכו הרוחנית והמעשית.
לאחר פטירת הרב שמו הלך והתגדל, למרות שהוא עצמו שמר על צניעות ואף ביקש מתלמידיו שלא להוסיף לשמו כינויים נוספים מעבר ל"הרב". רחובות רבים נקראו על שמו, אפילו שם מושב (כפר הרא"ה שבעמק חפר) הוקדש לו, וספרים רבים שלו יצאו רק אחרי מותו ("חיי הראי"ה", "מועדי הראי"ה", "משנת הראי"ה" ועוד). אפילו ביתו בירושלים הפך לסוג של מוזיאון בשם "בית הרב קוק", שבו ניתן לבקר עד היום, ולקיים גם סיורים, פעילויות ועוד. עד היום רואים אור ספרים חדשים המרכזים את הגותו, כתביו, רעיונותיו וחידושיו. ללא ספק, גם 76 שנים אחרי מותו, רוחו ממשיכה לנשוב ולפעום בהגות, בתרבות ובמחשבה היהודית.