כץ נולדה בארה"ב ועלתה לישראל בשנת 1959, בעודה בת 17 בלבד. "הגעתי לכאן בתור מתנדבת בקיבוץ ולא בתור אמנית בכלל", היא מספרת ומרחיבה, "הגעתי יחד עם 40 חברים מארה"ב כדי לעבוד בשדה ולסייע בקיבוצים. זו הייתה הרפתקה גדולה ומאוד נהניתי ממנה". לפני שעלתה לארץ, אמא שלה אמרה לה דבר שלעולם לא תשכח: "סיפרתי לאמא שלי שאני רוצה לשחק ולהופיע על במה, והיא אמרה לי שאולי זה יקרה לי בישראל – וזה באמת קרה".
אחרי שנתיים בקיבוצים היא הגיע לעיר הגדולה תל אביב. "הכרתי מישהו שהכניס אותי להצגה ואחרי שעברתי אודישן רקדתי בהצגה "גברתי הנאווה". רקדתי קצת ואחר כך התחלתי לשיר, אבל לא הייתי זמרת קודם ולא ידעתי שיש לי את הכישרון הזה", היא מודה ומסבירה, "הייתי רקדנית, הגלגל הסתובב והתחלתי לשיר. שרתי עם שמוליק חבר שלי שנהפך לבעלי יותר מאוחר, ובמשך כל השנים המשכתי לשיר, לרקוד ולשחק".
העובדה שלא היה לה רקע קודם בשירה, גרמה לה לתחושה של חוסר ביטחון. "לא היה לי ביטחון גדול בהתחלה אבל מתגברים על זה ככל שעובדים ומופיעים יותר. כשהופעתי בהצגה "הטוב, הרע והנערה" למשל צברתי יותר בטחון, ובמיוחד יחד עם החלונות הגבוהים", היא מספרת ומדגישה, "תמיד מתרגשים לפני הופעה, אפילו בגיל 100, ואין אחד בלי חוסר ביטחון. מתגברים על כך".
במבט לאחור, ישנו דבר עיקרי שהייתה עושה אחרת. "הייתי שמה לב יותר לעניין ההפקה. הייתי מאוד צעירה ולא הבנתי בעניינים כמו תמלוגים וקרדיטים, אני מבחינתי עליתי על הבמה ושרתי. בגלל שלא שמתי לב, על הרבה מהדברים שכתבתי לא קיבלתי קרדיט", היא מספרת ומוסיפה, "היום זמרות יודעות לדאוג לכך. אני תמיד מדגישה שצריך לקחת את הדברים בידיים ולהיות עם עיניים פתוחות, לא לסמוך על מישהו אחר".
וגם אחרי עשורים שלמים בקריירה, היא עדיין רצתה כל הזמן להגיע למטרה הבאה. "אף פעם לא מרגישים מסופקים לגמרי ותמיד רוצים לנסות עוד. אדם שיש לו תרבות ובמה בדם, תמיד מחכה לדבר הבא לעשות. אני אהבתי את זה לאורך הדרך – איך שכל דבר שעשיתי בנה לי עוד מדרגה לדבר הבא", היא נזכרת. ב-2008, עקב אירוע מוחי, היא נאלצה להפסיק לשיר ולאט לאט התרחקה מהבמה. "פתאום הייתה לי קצת נחת. תמיד לפני שעולים על במה יש התרגשות בבית של 'מה נלבש?' או 'האם המיקרופונים טובים ויהיה קהל?', ופתאום נרגעתי. היום אני נהנית לצפות בצעירים ובצעירות בתעשייה".
הפרויקט המרגש ביותר שלה הוא איך לא, החלונות הגבוהים. "זו הייתה תקופה נורא יפה במהלכה הופענו גם בישראל וגם בחו"ל. מאוד נהניתי לעבוד עם שמוליק ואריק איינשטיין ויצרנו תקליט מאוד יפה שעד היום שומעים ואוהבים אותו", היא מספרת ומוסיפה, "השירים וההרמוניה ריגשו אותי במיוחד. הייתה כריזמה מאוד טובה בין שלושתנו שעברה גם לקהל והיה טירוף. בימים הללו לא היו פפארצי או פלאפונים, אבל זו הייתה תקופה מאוד יפה בתל אביב וגם לי".
על מה היא לא הייתה מוותרת לעולם? "על הילדים שלי, יש לי שני בנים עליהם לא הייתי מוותרת. לא הייתי מוותרת גם על האהבה שאני מקבלת מאנשים עד היום הזה". ואם לא הייתה עולה לישראל, איפה היא הייתה היום? "אני מניחה שכמו כל הבנות בגילי הייתי הולכת לאוניברסיטה, מוצאת גבר, מתחתנת ועושה ילדים. יכול להיות שהייתי ממשיכה לשחק".
לזמרים צעירים יש לה מסר ברור: "תעבדו קשה ואל תתייאשו. תמצאו אנשים טובים לעבוד איתם, אנשים שיש להם שפה משותפת איתכם, והכי חשוב זה לא לוותר. זו עבודה, והרבה עבודה, אבל אל תוותרו ותמשיכו – אל תתאכזבו".
כעולה חדשה בעברה בעצמה, יש לה מסר גם עבור עולים חדשים: "אתם זקוקים להרבה סבלנות. שמגיעים לארץ צריך סבלנות רבה כי התרבות כל כך אחרת מהמקום ממנו אתם מגיעים ככל הנראה, ובישראל צריך הרבה סובלנות ולהיות נחמדים אחד לשני".
על זכייתה בפרס "בוני ציון" ע"ש סילבן אדמס של "נפש בנפש" אמרה כץ: "אני מרגישה המון אהבה לנפש בנפש. הם העריכו את העבודה והשנים שלי וזה מילא לי את הלב. התרגשתי מזה מאוד ואני מעריכה את זה. אין לי מילים לתאר איך התרגשתי כשהודיעו לי שזכיתי", היא מספרת.
את הפרס היא בוחרת להקדיש לאמא שלה. "אמא שלי ז"ל היא זו שאמרה לי 'אולי תעלי על הבמה בישראל' ואני מקדישה לה את הפרס שלי. היא הייתה אמא נהדרת – אמנית נפש בעצמה ואוהבת ישראל. היא הייתה אישה משכילה ומוכשרת ולמדתי ממנה רבות. אני נורא מתגעגעת אליה", היא משתפת.
טקס הענקת פרס "בוני ציון" יתקיים בבית הנשיא בירושלים בחודש הבא.