נולדתי למשפחה מרובת ילדים בצפון הארץ. בבית שלנו היו צועקים ושוברים דברים, המצב הכלכלי היה קשה ורמת החינוך נמוכה. אבא שלי היה שתיין ומשחק קלפים, וכשהיה חוזר מופסד ושתוי, התחיל להרביץ לנו. את אמא שלי הוא היה משפיל ומקלל. תמיד אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות כמוהו - ובסוף הפכתי להיות גרוע יותר ממנו.
בגיל 13 נפלתי לאלכוהול. בגיל 14 לסמים. הייתי ילד דחוי ולא רצוי, שהיה צריך להילחם בשביל לקבל מקום, בשביל שישמעו אותו. רציתי לשים סוף לכל ההשפלות שחוויתי, והאלימות הפכה לשיטה המהירה והקלה. הפעם הראשונה הייתה בגיל 15, בזמן משחק כדורגל בשכונה. תפסתי את הכדור, רציתי להוכיח לכולם שאני יכול ואז אחד הילדים ששיחק נגדי התחיל לקלל את אמא שלי את אחיות שלי. הוא השפיל אותי מול כולם ואז נתן לי בעיטה על הישבן. את המכה הראשונה נתתי לו על הרגליים. העפתי אותו על הרצפה וישבתי לו על הבטן. התנהגתי מתוך זעם ופחד, רציתי לשתק אותו לפני שיקום וישבור אותי שוב.
ברגע שכל הילדים שהתאספו מסביבנו חיבקו ועודדו אותי, הייתי על גג העולם. הרגשתי שניצחתי. אהבתי את התחושה הזו שאני קשוח ואיתי לא מתעסקים. שם נשתל בי הגרעין של האלימות, שם הבנתי את הכוח שלה. אני חושב שבגיל הזה שמתי חומה ביני ובין העולם, הפסקתי להרגיש והסמים שצרכתי רק דרדרו את זה. התחלתי מאלכוהול וגראס והתגלגלתי ל- LSD ואקסטות.
ואז בגיל 20 בערך הכרתי את האישה שרצחתי. הייתי בעבודה ובאמצע היום עברה לה בחורה יפהפיה, נערה בת 16, עם עגלה של תינוק - אחיה הקטן. לבושה בטייץ תכלת וגופייה אפורה, עם עיניים ירוקות ושיער בלונדיני חלק. היא חייכה אלי. רצתי אליה ואמרתי לה, "אשמח לשמוע את קולך בטלפון, זה המספר שלי" ונתתי לה כרטיס.
משהו קרה איתי, פתאום היא הפכה לדבר היחיד שרציתי לראות, היחידה שיכולתי לחשוב עליה. פיתחתי אובססיה כלפיה ממש מהיום הראשון שבו הכרנו, עוד באותו היום התנעתי את האוטו והסתובבתי ברחוב וחיפשתי אותה. רק אחרי יומיים היא הרימה טלפון, והמפגש הראשון שלנו קרה בקולנוע בעיר. התביישתי קצת בזה שהיא מאוד צעירה, כי מה יגידו עלי, אבל הרגשתי שהיא היחידה שרוצה בי באמת ושמתעניינת בי.
"אפילו לטייל עם האחים שלה, או ללבוש בגד ים לא נתתי לה"
בחצי השנה הראשונה רק דיברנו. היא הייתה עושה בייביסיטר והייתי הולך אליה. קונה לה מתנות, נפגשים, קצת נשיקות שטחיות. בשלב הזה עוד לא הייתי כל כך קנאי לה. כשהיא הייתה באה אלי לא היינו מתאמצים למצוא אחד את השניה, הלב שלנו היה כמו מגנט, היינו ישר מוצאים. אני חושב שהיא גם הרגישה ככה. ואז אחרי חצי שנה היא אמרה לי שיש לה הפתעה, ושהיא מבקשת להפוך את הקשר בינינו לזוגיות רשמית.
בנקודה הזאת התחלתי לפתח כלפיה קנאה שיצאה מכלל שליטה: לא הרשיתי לה ללבוש טייץ, לצאת מהבית ולפגוש אנשים. שלחתי אותה הביתה להחליף בגדים והייתי מאיים עליה שלא תתלבש בצורה שאני לא מרשה. האובססיה התחזקה, התלות התרחבה. שם התחלתי לראות בה רכוש, משהו ששייך לי. לא ראיתי את הצורך שלה לחיות, לא ראיתי את הרצונות או החלומות שלה. ראיתי רק את הרצון הכפייתי שלי, שהשתלט עלי באותן תקופות.
היום אני מבין שהשתלטנות נבעה מהפחד שלא תעזוב אותי, שהתעוררו בי התחושות הקשות מהילדות, של הנטישה וההשפלה וחוסר היחס, והן הביאו אותי לכפות את עצמי על אדם כדי שלא יכפו עלי. אבל באותה תקופה לא הבנתי שההתנהגות שלי מתבססת על הדברים האלה. כל מה שידעתי אז זה להגיד, "את תעשי מה שאני אומר, ואם לא - אז אוי ואבוי לך". עם הזמן היא נחנקה. מהכפייה שלי, מהשליטה שלי, מהאלימות שלי. היא ניסתה להתעמת איתי כמה פעמים, אמרה לי שקשה לה ושהיא רוצה לחיות ולטייל, להיות עם אחים שלה. אפילו בגד ים לא נתתי לה ללבוש כשהיא הלכה לים עם בני הדודים שלה.
היא עברה גם תקופה מאוד לא פשוטה, ברחה מהבית וחיה ברחוב בשביל לשרוד. עברה השפלות נוראיות ממני ומכל העולם. יום אחד היא התקשרה אלי ואמרה לי, "אני מוזנחת וצריכה את העזרה שלך". היינו אז ככה-ככה, חצי פרודים. כלפי חוץ הייתי מלך העולם, היה לי אוטו וכסף ועבודה, אנשים פחדו ממני והרגשתי בגג העולם. אבל בעצם לא הייתי לא יציב ועשיתי קריסטל וקוקאין בכמויות. בלילות נפגשתי עם המון בחורות במועדונים. ככה זה, לה היה אסור ולי היה מותר.
"11 שנים סיפרתי לעצמי שכשרצחתי אותה עשיתי לה חסד"
קבענו להיפגש ליד הים, לקחתי אותה איתי, והיה לה ריח לא נעים שאני זוכר. נסענו ביחד, קניתי סמים, השתמשתי. כעסתי עליה. היא הייתה במצב כל כך קשה ואני בתגובה כעסתי עליה, על זה שהיא משפילה את עצמה ואותי. אמרתי לה, "את אשמה, את הבאת את עצמך למצב הזה. אם הקשר בינינו היה יותר מכובד לא הייתי מגיע למצב של להרים עלייך יד או לקלל אותך". ידעתי שאני הולך להרוג אותה. הייתה לי מחשבה שאם היא תמות אולי היא ככה תנוח.
הגענו לים. אמרתי לה בואי תשכבי רגע, אני רוצה לשים לידך מכתב וללכת. ובמקום מכתב תקעתי לה סכין בלב.
עד היום אני לא שוכח את המבט שלה בזמן שנפלה על הרצפה. "למה?". זו הייתה המילה האחרונה שלה. למה עשית לי את הזה? באותו רגע רציתי שהאדמה תבלע אותי. לא היה לי אומץ לפגוע בעצמי פיזית. השארתי אותה בחוף. דייג מצא אותה בשעה 6:30 בבוקר. למחרת יצאתי לעבודה. כשהחוקרים הגיעו אלי הכחשתי הכל. הפכתי את עצמי לקורבן. סיפרתי סיפורים על זה שתקפו אותי ומישהו אחר רצח אותה. לא קיבלתי את זה שאני רצחתי אותה - ידעתי שזה אני, אבל לא קיבלתי את זה. היא אדם שאני אוהב הרי. סירבתי להיות זה שעשה לה את זה.
נשפטתי למאסר עולם, שמתוכו 11 שנים הכחשתי את העבירה שלי. סיפרתי לעצמי שעשיתי לה חסד, שאם היא תמות היא תנוח ותפסיק להיות מושפלת לתמיד. האשמתי אותה ואת כל העולם. האשמתי את אבא שלי ורק נפלתי חזק יותר לסמים. וככה נפתח לו מעגל בבית הסוהר - דקירות, סמים ועוד ועוד תיקים שנפתחו לי כשהייתי בתוך הכלא. איבדתי הכרה בתוך הכלא מרוב סמים.
לפני 6 שנים, חודשיים ושלושה ימים לקחתי החלטה להתעמת עם הדברים שאני עשיתי. שחזרתי את העבירה במלואה. הריח של הדם שהיה שם, טבוע לי בזיכרון ומאז הפסקתי לאכול בשר. לראות את עצמי מהצד, את האכזריות שלי מהצד - היה מאוד מאוד קשה. המחלקה פה בכלא נתנה לי את ההזדמנות להתבונן על הדברים בצורה אחרת, לשאול את עצמי מה הביא אותי למצב של לקחת נשמה של אדם. זה לא רק אגו, זה לא בגלל שהיא בגדה ובחרה ללכת עם מישהו אחר או ללבוש חצאית. זה לא זה. זה אני - אני ראיתי בה אובייקט. ראיתי בה רק את עצמי. אחד החלומות שלי זה ללכת לקבר שלה, לשבת שם ולשתף אותה במה שהבנתי. להסביר לה שהיום אני יכול לראות אותה בתור מי שהיא, ומודה בכל הדברים שמנעתי ממנה.
אני מאוד מקווה שאם בן אדם צעיר ימצא את עצמו בנקודה הזאת, שאני הגעתי אליה, הוא יעצור ויזכר במסר הזה: כשמערכת זוגית מגיעה למצב קשה צריך לבדוק את עצמך, למה הגעתם לשם. אל תיתן לקנאה שלך לעשות לך את מה שהיא עשתה לי. באותו רגע לא חושבים על ההשלכות. תרפה, תשחרר בזמן הנכון. האשמתי הרבה אנשים בחוץ - עד שהבנתי שזה בעצם כל הזמן הזה הייתי אני.
הביאה לכתב: ליאת בר סתו