אני נשבעת שאני לא בן אדם רע, ושמכל הדברים שעברתי בחיים, בזה אני הכי מתביישת. הלוואי שהייתי יכולה לסובב את הגלגל לאחור ולא לעשות את זה.
אני באה ממשפחה רגילה ממרכז הארץ, למדתי בבית ספר רגיל ועשיתי בצבא, אמנם שירות רק חצי משמעותי אבל מלא, שאחריו עבדתי כמלצרית ואז טסתי לדרום אמריקה, חזרתי והתחלתי ללמוד. אני ההגדרה המילונית לבחורה ישראלית רגילה. אף פעם לא היו בעיות כלכליות בבית, לא היינו עשירים במיוחד אבל גם שום דבר לא היה חסר. אמא הרוויחה סביר, אבא הביא משכורת יפה.
זה התחיל בתקופת הצבא. שירתי בבסיס בצפון הארץ. מדי פעם הייתי "מגלחת" מהארנקים של ההורים שלי חמישים שקל, מאה שקל, לא סכומים גדולים שמשפיעים על מישהו. הייתי מספרת לעצמי שכולם עושים את זה, מין קטע כזה של ילדים, ושאני בצבא ומותר לי, זה יעבור לי בשלב מסוים ואף אחד לא יספיק להינזק. אבל למה עשיתי את זה אני לא יודעת. הייתה לי בראש תדמית של עצמי כבחורה ענייה ומסכנה, כזאת שחסר לה כסף בחיים וצריכה הרבה יותר ממה שיש לה. בפועל לא היה חסר לי כלום, ההורים נתנו לי כסף שהצטרף למשכורת הצבאית וממילא חזרתי הביתה רק בחמשושים וכל מה שהיה לי לשלם עליו זה סיגריות וקפה.
"להפסיק לגנוב זה לא קשה כמו להפסיק לעשן"
הקטע הוא שלא הייתי מוציאה את כל הכסף הזה על עצמי, אלא קונה מתנות, מזמינה חברים לקפה ואומרת להם שאשלם לבד על המונית שלקחנו ביחד. למה? יש לי שני הסברים לזה במרחק הזמן. הראשון הוא שהייתי מנסה לקנות את האהבה של אנשים בכסף, כי לא הייתי מספיק בטוחה בזה שהם אוהבים אותי בזכות מי שאני. רציתי לתת להם סיבה, להיות מישהי מפרגנת ונדיבה. ההסבר השני, הוא הסיפוק שבלהחזיר בדרכים אחרות את הכסף שלקחתי בלי רשות. הייתי מרגישה מאוד רע עם עצמי בתקופה ההיא, מכל מיני סיבות, והרעיון שאני נותנת כסף למישהו, כאילו תורמת לו, עזר לי להרגיש טוב.
אני עד היום לא יודעת אם הם שמו לב לזה שנעלמו להם סכומים לא מבוטלים מהארנק, ואם מחברים את מה שלקחתי במשך כל השנים, מגיעים לכמה אלפי שקלים. מתישהו פשוט הפסקתי. כאילו תמיד ידעתי שאני עושה משהו לא בסדר, אבל זה לא מספיק הפריע לי. כשאת מתרגלת לעשות משהו רע, הוא כבר לא כל כך רע בעיניך. אבל באיזה שהוא שלב התחושות הקשות חלחלו לתוכי והתחלתי להיגעל מעצמי. עכשיו כשאני חושבת על זה בא לי לתת לעצמי סטירה, איך יכולת לעשות דבר כזה לאנשים שאוהבים אותך וסומכים עליך? זה כמו לחיות חיים כפולים, יש לך שקר או סוד שאף אחד לא יודע ואת לאט לאט נאכלת מבפנים. להפסיק עם זה דווקא לא היה לי קשה, זה לא כמו להפסיק לעשן למשל. אני גם לא זוכרת שקיבלתי החלטה של, "טוב די! אני מפסיקה וזהו!", זה פשוט נפסק מעצמו.
אני עדיין בקשר עם החברים שלי, ומעולם לא הייתה שום דרמה סביב הגניבות שלי. למען האמת, אני לא חושבת על זה כל הזמן, זה לא שאנחנו יושבים ואז יש לי קול פנימי שאומר לי, "את גנבת להם כסף". מדי פעם זה עולה ואז אני שונאת את עצמי, ולפעמים אפילו לא נרדמת כי אני נכנסת למחשבות כפייתיות שלא עוזבות אותי. אבל מה שהיה בעבר היה, מה אני כבר יכולה לעשות? אני לא אתוודה בפני האנשים שגנבתי מהם, זה לא בא בחשבון, וגם לא לאף אחד אחר בעולם אף פעם – כי מה, יחשבו עלי כ"זאת שגנבה מחברים שלה"? אף אחד לא יסלח לי על זה גם אם אני אסביר שאני כבר לא עושה את זה שנים. זה הסוד האפל שלי שאני לומדת לחיות איתו.
הביאה לכתב: ליאת בר סתו
