כבר 12 שנים אני מסתיר סוד: אני נשא HIV. אני שומר את המידע הזה לעצמי וחלקתי אותו רק עם משפחתי הקרובה, כי אני יודע שהיחס אליי ישתנה אם אנשים ידעו. אין לי כוח לרחמים, למחירים של הסטיגמה, לבורות של אנשים.
החברים שלי לא יודעים, גם לא הלקוחות. אי אפשר לספר. אני מעצב שיער ולמרות שיש לי ניסיון עצום ולקוחות מרוצות, אבל אין לי ספק שהן יעזבו אותי אם הן ידעו שאני נשא. אם מישהי תתקשר לקבוע תור ואספר שאני נשא - אני יודע שהיא תבטל, אני יודע שאוכל לספור על יד אחת את הלקוחות שיישארו אם ידעו את הסוד שלי. נשים בהריון, אמהות לילדים, מפורסמות - אני יודע שאם אספר להן שאני נשא הן יעזבו אותי מהפחד שיידבקו, פחד שמקורו בדעה קדומה ושגויה, כי הרי אני לא יכול להדביק אותן בעבודה שלי.
אני רואה איך מתייחסים לנשאים, לכן אני לא מספר. כשזה מגיע לאופן בו אפשר להידבק ב-HIV, אנשים הם בורים גמורים. גם אני הייתי כזה. לפני שנדבקתי לא היתה לי המודעות למה בדיוק יכול להדביק ומה לא, רק פחדתי להידבק. חשבתי שנשאות היא גזר דין מוות, וכשגיליתי שאני נשא לקחתי את זה מאוד קשה והתמוטטתי נפשית. היום אני יודע שלטפל ב-HIV זה פשוט יותר מלטפל בסכרת והחיים שלי רגילים לחלוטין. אני לוקח 2 כדורים ביום ואני במעקב כל 3 חודשים, וזהו. בזכות הטיפול הנגיף אצלי הוא Undetectable, כלומר – בלתי ניתן לזיהוי, אי אפשר לאתר אותו אפילו בבדיקת דם, ואני לא יכול להדביק אף אחד.
אנשים חושבים שאפשר להידבק מכל דבר קטן, אפילו מטיפה של רוק או ממגע - וזה שטויות. אני יודע שאם לקוחות שלי ידעו שאני נשא הן יחשבו שאם אחתך מהמספרים, למשל, וטיפת דם שלי תיגע בהן, הן עלולות להידבק - גם זה לא נכון. נדבקים ב-HIV ביחסי מין לא מוגנים או בהעברת כמות גדולה של דם. למשל, אם קיבלת תרומת דם נגועה או אם חלקת מחטים עם נשא, לא בשום אופן אחר. אבל אנשים מפחדים בצורה לא רציונאלית, אפילו אנשים שיודעים איך נדבקים מתנהגים אחרת לנשאים. הנה, אפילו אמא שלי, ששמעה מרופא הסבר מלומד על איך אפשר להדבק ואיך לא, מתנהגת איתי אחרת מאז. כשאחיין שלי נולד החזקתי אותו, וכשהיא ראתה את זה היא ביקשה ממני להעביר לה אותו כי הוא קטן ואין לו מערכת חיסונית חזקה. תפסתי אותה בו ברגע ושאלתי אותה מה יכול בדיוק לקרות לו מזה שאני אחזיק אותו? כלום! היא הבינה שהחשש שלה לא רציונאלי.
ידעתי שיש לי HIV עוד לפני שקיבלתי את תוצאות הבדיקה. הייתי בתקופה של התהוללות, סמים ויחסי מין לא מוגנים. פתאום היו לי חום ודלקת גרון שלא עברו והיתה לי הרגשה שזה זה. התקשרתי לאמא שלי בוכה והיא הגיעה אלי ולקחה אותי לעשות בדיקות. כשהתקשרו לבקש שנבוא לשיחה, הבנתי שזה בטוח. חשבתי שאני עומד למות תוך כמה שנים, שנגמרו לי החיים. בכיתי המון, התמוטטתי נפשית והיו לי אפילו מחשבות אובדניות.
בשיחה עם הרופא שבה גיליתי שאני נשא, דברים התבהרו ויצאתי מעודד, אבל החלטתי לא לספר. לא יכולתי לסבול את המחשבה על איך אנשים יסתכלו עליי. יצא לי לבחון את חבריי ויחסם לנשאים אחרים שאנחנו מכירים, והבנתי שאני הולך להמשיך ולהסתיר את זה מהם בשנים הקרובות. אני רואה שהחברים שלי פוחדים להתקרב לנשאים - כשאחד מהם עמד לשתות מכוס שנשא שתה ממנה, חבר אחר צעק לו "לא!" מהקצה השני של החדר, כאילו יכול לקרות לו משהו. בפעם אחרת ישבנו כמה חברים ורצינו להזמין אנשים, התחלנו לעבור על שמות וכשהגענו לחבר נשא, אחד מהחברים שלי ביקש לא להזמין אותו.
"רופא השיניים ביקש שאלך למקום אחר כשהודעתי לו שאני נשא"
וזה לא רק עם חברים, אני רואה את הבורות הזו אפילו בקרב רופאים. קרה לי שרופא שיניים ביקש שאלך למקום אחר כשהודעתי לו שאני נשא לפני הטיפול. בחרתי להתעמת אתו ולהסביר לו שרמת הנגיף בדם שלי היא כל כך נמוכה עד שאי אפשר לאתר אותו בבדיקות, כך שאני לא יכול להדביק אותו. הסברתי לו שאסור לו להפלות אותי והראיתי לו מאמרים שמוכיחים את זה, ובסופו של דבר הוא הבין שאני לא מסכן אותו. פעם גם הגעתי לרופא על מנת להסיר שומה, והוא ביקש לדחות אותי לסוף היום ולא לקבל אותי בזמן שנקבע לי. כאילו שהעובדה שהוא טיפל בי תדביק את הפציינטים האחרים שלו, הרי הוא משתמש בכלים סטריליים חדשים לכל פציינט, מאיפה מגיעה המחשבה הזו בכלל? בושה שאנשים שזה המקצוע שלהם לא מבינים את זה, לא יודעים.
אני יודע מי הדביק אותי. בהתחלה מאוד כעסתי עליו כי הוא ידע שהוא נשא ולא אמר לי, זו עבירה פלילית. אבל זו אשמתי ממש כמו שזו אשמתו, אני כועס גם על עצמי. אני ידעתי שאני מקיים יחסים לא מוגנים, אבל הייתי שתוי ומסטול ובסטייט אוף מיינד אחר לגמרי, שחושב בעיקר על ההנאה. לא עבר לי בראש HIV באותו רגע, הייתי מסטול מדי.
מאז שנדבקתי יצא לי לקיים יחסי מין. היו מקרים בהם קיימתי יחסי מין מוגנים ולא אמרתי לפרטנר שאני נשא. זאת התלבטות גדולה ויש פחד שהקונדום ייקרע אבל משתדלים שזה לא יקרה. היו לי מקרים שהקונדום נקרע ושנינו הלכנו להיבדק - כי כביכול אני לא יודע שאני נשא - ואז כמה ימים של המתנה מורטת עצבים, ולמזלי הפרטנר חזר אלי ואומר שהוא לא נשא. הרגשתי לא טוב עם מפגשים כאלה. אם חס וחלילה הייתי מדביק מישהו היה לי מאוד קשה לחיות עם זה, כי למרות שאני לא עושה אישיו מהנשאות, הייתי מעדיף לא להיות נשא. בגלל המקרים הללו החלטתי בשנתיים האחרונות לא להגיע למצבים האלו ואני פונה מראש רק לאנשים שהם נשאים "אנדיטקטיבל" כמוני או אנשים על פרפ - כדור שלוקחים פעם ביום ומונע הדבקה ב-HIV. כלומר אנשים בסטטוס דומה לשלי.
גם לא תמצאו אותי בחדר חושך, או נכנס למיטה כל כך מהר. אני צריך להכיר את הבן אדם קודם, הסטטוס הרפואי שלי חייב לעלות לפני שאנחנו עושים את זה. מה שכן, בשנתיים האחרונות זה נהיה יותר פשוט כי באתרים יש תיוגים ומאוד ברור מי זה מי. אני, למשל, כותב בפרופיל שלי שאני HIV Undetectable. זה נשמע פחות מפחיד והרוב יודעים מה זה אומר. בנוסף, רוב הגייז שאינם נשאים בתל אביב לוקחים פרפ, בעיני זה נפלא שאנשים לוקחים אחריות על החיים שלהם ומתגוננים. אני חושב שאנשים לא רוצים להגיע לנשאות ועושים משהו לגבי זה, בשנתיים האחרונות אני מספר לפרטנרים מיניים על הנשאות שלי ונתקל לא פעם ב"אין בעיה, אני על פרפ".
12 שנים אני נשא, ולשמחתי משנה לשנה זה יותר טוב. זה הופך להיות פחות אישיו עבורי מול עצמי, אני לא מספר על זה ללקוחות שלי כמו שכל ספר אחר לא חולק עם הלקוחות שלו אם יש לו לחץ דם או סכרת. הלוואי שהסטיגמה הייתה משתנה והייתי יכול לספר ללקוחות שלי. החלום שלי הוא שאנשים לא יעשו עניין מנשאות, שתהיה מודעות לאיך באמת נדבקים. הייתי רוצה שב-2018 הפתיחות לנשאים תהיה יותר גדולה, שאנשים יקראו על הנושא הזה. החלום שלי הוא לספר, אבל בשביל זה העוינות החברתית צריכה להיעלם, כנראה שזה לא הולך לקרות בקרוב.
המונולוג הובא בסיוע ה"וועד למלחמה באיידס"
בשנה האחרונה הצטרף הוועד למלחמה באיידס לעוד מאות ארגונים ברחבי העולם להצהרה שאומרת אנדטיקטיבל = לא מדבק. מושג זה אומר כי אדם שחי עם HIV ומקבל טיפול באופן מיטבי, לא יכול להיות מדבק בעת קיום יחסי מין ללא קונדום. הוועד למלחמה באיידס מעניק שירותי תמיכה וסיוע פסיכו סוציאלי לאנשים החיים עם HIV. לפרטים נוספים, ניתן להתקשר אל משרדי הוועד בטלפון 03-5613000 . כמו כן, ניתן לבצע בדיקות HIV ועגבת בצורה דיסקרטית ומהירה בכל אחד מסניפי הוועד בבאר שבע, חיפה ותל אביב.
הביאה לכתב: איילת רוזן