כלפי חוץ אני נראה כמו חרדי קלאסי, רגיל. אבל בבית אני מישהו אחד ובחוץ אני מישהו אחר, שתי גרסאות של אותו אדם שבמעבר חד עובר בין העולמות. יש ימים שזה מתיש אותי.
נולדתי למשפחה המשתייכת לאחת מהחסידויות היותר סגורות בארץ. הייתה לי ילדות טובה בשכונה דתית בירושלים, בן בכור מבין עשרה אחים. רוב חיי הייתי קצת אאוטסיידר, מרדן, לא קיבלתי את כל מה שאומרים לי כאמת מוחלטת. בישיבה הייתי ילד מאוד טוב, השתדלתי למתוח את הגבול אבל לא יותר מדי, למדתי המון שעות והייתי בסדר מבחינת המערכת, אבל היא הרגה אותי.
המערכת הזאת קהילתית, יש בה כללים מאוד נוקשים וברורים, כולם זהים, אין מקום לביטוי עצמי, ואני הייתי ילד חופש. למדתי בישיבה בצפון ורק רציתי לרוץ על הגבעות ולטפס על עצים, לשחק ולקרוא ספרים ולצייר לשמוע מוסיקה, אבל לא יכולתי. סדר היום שלי כלל לקום בחמש בבוקר וללמוד עד עשר בלילה, הייתי בסך הכל ילד בן 13 שמגיע הביתה פעם בחודש.
ישיבה קטנה היא מערכת מאוד נוקשה, יודעים עליך הכל, אתה תחת מעקב והגבולות מאוד ברורים וצפופים. רק בגיל 17 הגעתי למרכז הארץ, לישיבה גדולה בבני ברק שבה יש קצת פחות השגחה. הכרתי בחור שגר במרכז תל אביב, אדם מבוגר ממני ומעניין מאוד. הוא היה אינטלקוטואל, אמן. הייתי מגיע אליו הביתה לתל אביב ויושב אצלו בסטודיו. הוא סיפר לי על הלימודים שלו בבצלאל, היינו הולכים לתערוכות, לקולנוע ולתיאטרון.
כל פעם שהיינו מסתובבים בעיר או יוצאים לסרט או הצגה, היה לי אדרנלין מטורף בגוף, ריגוש. אתה הולך בתל אביב, לבוש בג'ינס וטי-שירט, ואתה בטוח שכולם מזהים שאתה שונה. לקח לי זמן להבין שבתל אביב זה לא משנה, השונה זה הרגיל, זו היתה חוויה מטורפת. הוא גם הפגיש אותי עם חברים שלו וזו הפעם הראשונה שהבנתי שחילונים הם נורמליים, שהם בני אדם ויש להם מה לתת לי וללמד אותי. הייתי בן 18 ומאוד קינאתי בחבר'ה בגילי שהולכים לצבא, אבל עדיין הייתי מאוד דתי ומאמין. חוויתי את העולם כתייר. המשכתי ללמוד בישיבה ואפילו למדתי לימודי רבנות, אבל נוצר אצלי דיסוננס פנימי.
"זה לא שאתה מחליט לחיות חיים כפולים, זה פשוט משהו שקורה"
קצת לפני גיל 19 התארסתי לבחורה שנחשבה הכי טובה בסמינר. לא היה לנו שום מחנה משותף אבל זה לא שבאמת יש לך בחירה. אתה נמצא בסיטואציה שבה אין לך מידע, כל מה שידעתי זה מה שהוריי אמרו לי, אבל הם לא באמת הכירו אותי בשלב הזה. והיא אמנם בחורה מאוד מיוחד, אבל גם מאוד חסידית. כל מה שעניין אותה זה שאשב ואלמד ואשמור על מנהגי החסידות הקשוחים. ביחד הבאנו לעולם משפחה די גדולה.
החרטה העיקרית שלי היא שלא שיתפתי אף אחד במחשבות ובלבטים שלי בשלב הזה. ההורים שלי היו בטוחים שאני תלמיד חכם וגדול. אבא שלי הגיע יום אחד לאסיפת ההורים בישיבה והיה כל כך גאה בי, אמרו לו דברים מדהימים עלי כתלמיד ולא היה לי את האומץ להגיד לו "אבא שמע, אתה חי בסרט". אבא שלי שם על הכתפיים שלי את כל הציפיות שלו וגם אני, באיזשהו מקום, רציתי להגשים את הציפיות שלהם.
לפני חמש שנים בערך שוחחתי עם חבר טוב, כזה שמדברים איתו על הכל. דיברנו על קיום מצוות ועל אמונה, הנושא הזה נפתח והתחלנו לבדוק את זה ביחד. זה מאוד מפחיד כי אלו דברים שאתה לא רוצה לגעת בהם, לא רוצה לערער אותם.
התחלתי הליך של למידה וחקירה ותהייה, ובאיזשהו שלב הבנתי שאני לא יודע הכל, שמה שלמדתי וסיפרו לי הוא לא האמת המוחלטת. ההיכרות שלי עוד עוד ועוד אנשים כאלו, בעיקר דרך פייסבוק, היה הליך משחרר. הבנתי שאני לא לבד. זה קשה, כי איבדתי תחושתי משמעות. התרגלתי שלכל דבר שאני עושה יש משמעות, ועכשיו פתאום אין.
היום אני במצב שיותר קל לי בחברה לא חרדית. אני מוצא את עצמי מתקשה להיות בסביבה החרדית - לא מתחבר לשפה, לסגנון, לנושאים. אני הולך לבית הכנסת בשבתות ורק שואל את עצמי "מה אני עושה פה". כשאני מגיע לשם זה כמו להחליף דיסקט - זה מתיש וגוזל אנרגיות. הצורך הזה להסתיר ולשקר, שואב ממני כוחות שאחרי זה מגיעים על חשבון העבודה והילדים.
שני דברים מאוד כואבים לי. האחד, שלא סיפרתי להורים שלי מי אני ומה אני מרגיש, והשני שלא שיתפתי את אשתי כשזה התחיל. גם כי לא היינו פתוחים, אבל גם בגלל צורך להגן עליה. ידעתי שהיא לא יכולה להתמודד עם מה שאני עובר, עם השאלות והחיפושים, אז פשוט הסתרתי ממנה.
היום אני יודע שאין סיכוי שאני אאבד את המשפחה שלי. אני עוד לא יודע אם אני אצא בשאלה, אבל אני פחות מפחד. אני מאמין ששנה מהיום אני אהיה במקום אחד לגמרי. נמאס לי לשקר.
אם היום מישהו בתחילת התהליך ישאל אותי מה כדאי לו לעשות, אגיד לו לפתוח הכל. לשתף את המשפחה ואת אשתו. יכול להיות שיערימו עליו קשיים, אבל לפחות הוא יהיה עצמו. כי לא להיות מי שאתה זה דבר נורא קשה, ועדיף לא לחשוב שהזמן פשוט יעשה את שלו. הוא לא.
הביאה לכתב: ליאת בר סתו
