מבחינתי כל יום הוא יום כיפור, אני לא צריכה יום מיוחד כדי להתחרט ולהיות עצובה על מה שעשיתי. זה יום כיפור תמידי לא רק בשבילי אלא בשביל מיליארדים של נשים, שמתחרטות שהביאו ילדים לעולם.
יש כאלה שמרגישות שילדים זה גן עדן שהן בדיוק קיבלו כרטיס כניסה לתוכו, אבל מבחינתי זה מאסר עולם, כלא שאי אפשר להשתחרר ממנו. אף פעם לא רציתי ילדים, זה לא עניין אותי ותמיד חשבתי שזה מטרד, וזה לא השתנה עם הילדים הפרטיים שלי. החרטה שלי על זה שהבאתי ילדים לעולם התחילה מוקדם מאוד - עניין של כמה ימים אחרי הלידה ואני מאמינה שבתוך תוכי זה אפילו עלה כבר במהלך ההיריון. ולתוך המציאות הזאת הילד הגיע. ראיתי אותו ולא חשבתי שזה הדבר הכי יפה ואלוהי שהרגע יצרתי אלא שקרה לי דבר נורא, שקרה לי אסון. אני מרגישה חרטה גדולה על זה שעשיתי את זה, ושהתינוק הזה לוקח ממני את כל האוויר שאני צריכה לעצמי.
אני לא מבינה אמהות שלא מתחרטות על האימהות שלהן. אני יודעת שלא הייתי צריכה להיות אמא ואני מצטערת בשביל הילדים שלי שהם נפלו על הורה שסבל מההורות שלו, מעצם הכורח לטפל בהם ולהאכיל אותם, מהאחריות עליהם. הייתי רוצה את החופש שלי. הפסדתי את היכולת להיות אני, ויתרתי על מי שאני יכולה להיות, מי שאני פיטזתי להיות - וזה נמשך עד היום, כשאני סבתא. כי יש לי אחריות לילדים שלי ולנכדים שלי וזה נטל עצום, שק כבד שאני סוחבת על הגב ולא יכולה להיפטר ממנו לעולם. אני לא יכולה לומר לילדים שלי "שלום, תודה, היה נעים – אני לא רוצה להיות אמא וסבתא" ולהיעלם. זה לכל החיים.
חסכתי מהם אהבה ותשומת לב, והם הרגישו את זה, אפילו שלא ביטאו את זה במילים. היה מגיע להם הורה עם עניין לגדל ילדים, הורה שתהיה לו סבלנות עבורם. לי הם היו תקועים כמו עצם בגרון. אני מרגישה אשמה על זה שייצרתי אותם, שהם הגיעו לעולם בגללי ועכשיו הם פגועים לכל החיים. אי אפשר ללכת אחורה ולתקן: הם גדלו עם אמא שלא רצתה אותם.
"כשאנחנו מתראים, אני פוגשת את האסון שלי מול העיניים"
בן אחד שלי מאשים אותי בכל מה שלא הולך לו בחיים, ובן אחר פשוט לא מתייעץ איתי בשום נושא. אנחנו לא מכירים את החיים זה של זו, מתראים לעיתים רחוקות למרות שאנחנו גרים קרוב. אין להם זמן להכיר אותי בתור בן אדם, ואני לא יודעת מי הם. העיקר שאחרי שההורה נפטר אומרים "לא הספקנו, לא שאלנו, לא דיברנו, לא ביקשנו סליחה". הנוכחות שלי משעממת אותם וחברתם משעממת אותי, אז אני משתדלת להתראות איתם כמה שפחות ומתחמקת מחגים וימי הולדת ומתרצת את זה בעבודה שלי. אני נושאת איתי את החרטה הזו כל הזמן, אבל כשאני רואה אותם זה ממשי, אני פוגשת את האסון שלי מול העיניים, האשמה מתפרצת וכואב לי, כי זה לא מגיע להם. זה לא מגיע להם, ואין איך לשנות את זה, אין איך לתת להם אמא אחרת. זו הסיבה שבגללה כל יום הוא יום של כיפור עבורי, מלא בחרטה ובאשמה - כי עשיתי דבר שהוא בלתי ניתן לתיקון, אפשר רק לחיות עם האבל הזה.
את הילד הראשון הבאתי לעולם בגיל 19, את השני בגיל 21. הייתי ילדה טיפשה, עשיתי דברים על אוטומט. לא עצרתי לרגע לחשוב או לתכנן, זה היה ברור שמתחתנים ואז יולדים, לא היו לי מחשבות משל עצמי בעניין. הייתי אז בן אדם לא מודע. הגעתי מבית שבו אמא לא גידלה אותי. בגיל ארבע או חמש כבר יצאתי לפנימייה. היא היתה אם חד הורית, בשנות החמישים כשזה ממש לא היה נהוג, והיא לא יכלה גם לעבוד וגם לגדל אותי. לא ראיתי אותה הרבה, אולי בחגים. אבל לא היה לי צורך או געגוע, לא היה לי למי להתגעגע. גם אמא שלי גם סבלה מהאמהות שלה, היא סבלה ולא היה צריך הרבה מילים בשביל זה. ראיתי שהיא מאוד עייפה ושהיא בקושי יכולה לעזור לי, כי אפילו את השפה היא לא יודעת. יש אנשים שאומרים שיפצו את הילדים שלהם כי להם היתה ילדות קשה – בי אין את זה.
אני עובדת עם פגים ורואה אמהות כל הזמן. בעיני כל תינוק הוא אסון וכל אמא צעירה היא אסון, עוד אישה שהחיים שלה אבודים. יש ברשת פורומים שמאפשרים לקטר על הילדים שלנו, על כמה כסף שהשקענו בהם וכמה שהם כפויי טובה, על כמה שהם מאכזבים אותנו ועל מה שעשינו לעצמנו – אבל הנושא הזה עדיין קבור. אני מכירה אנשים שקוראים לילדים שלהם 'קרציות' - זה כאילו חמודי כזה, אבל מתחת לזה יושבת אמת קשה: שגם עבור ההורים הללו הילדים הם קרציות – פרזיט שיושב לך על העורק הראשי ואת לא יכולה להיפטר ממנו. מטרד ששותה לך את החיים, את הכסף, את השנים.
אני לא מתחרטת על הילדים שלי, אלא על כל מה שפספסתי
לקח לי הרבה שנים להביע את התחושות האלה במילים, במשך כל כך הרבה זמן הסתובבתי עם זה ולא יכולתי לדבר עם אף אחד. היתה לי הרגשה נוראית אבל לא ידעתי איך לבטא אותה במילים לסביבה שלי. כל מי שראה את הסבל שלי מיד פטר אותי ואמר שעוד מעט אני אתחיל ליהנות מזה. שזה עוד יבוא, שזה נורמלי, שזה שווה את ההגשמה הענקית הזו - כאילו זה השיא של הייעוד שלך בחיים. אבל זה לא הייעוד שלי בחיים! זה לא גרם לי לא אושר, לא הגשמה ולא סיפוק, לא תחושה של הישגיות - להיפך.
אבל תבינו. אני לא מתחרטת על הילדים הספציפיים שלי, אלא על האימהות, שכרוכה באובדן. אני מרגישה שהפסדתי את החיים שלי בגלל שהפכתי לאמא, שהייתי צריכה לוותר על עצמי ולשים את כל מה שאני רוצה וצריכה בצד. רציתי ללמוד ביולוגיה ועוד תואר בספרות או שפות. רציתי להיות חופשייה, אבל אני לא. רציתי חופש לעשות מה שאני רוצה בלי לדאוג שמישהו לא אוכל. כי אין לי עניין לקום ולהאכיל או להחליף לו חיתול, פשוט חופש להחליט שהיום אני רוצה לנסוע לבקר חברה. או שבארבע בבוקר אני הולכת לים לראות את הכוכבים. כי כשאת אמא את לא יכולה להיות את, את צריכה להיות בשביל מישהו אחר, למלא את הצרכים של זה שתלוי בך, את צריכה להקריב ולהתפשר.
ויתרתי על החיים שלי וזה לא היה ויתור מודע, אלא התמסרות עיוורת למודלים חברתיים ופוליטיים. דברים שאנחנו רואים שמסביבנו אנשים עושים ומעולם לא חשבנו למה, ומה זה נותן לנו. ייצרנו ילדים בלי לחשוב יותר מדי, רק כי ככה צריך. יש יותר מדי אנשים על הפלנטה ונשים תקועות עם הילדים שהן מייצרות, את חושבת שאת רוצה להיות אמא אבל את לא באמת יודעת מה את רוצה. את חושבת שהעניין סביב גידול ילדים הוא ביולוגי וטבעי, אבל הוא לא. זה שיש לך איברים שמאפשרים להביא ילדים לעולם לא אומר שאת חייבת להביא ילדים לעולם. הייתי רוצה שנשים ידעו שזה נורמלי לחוש חרטה, שזו הזכות של כל אדם להתחרט, גם אם זה על הפרה הקדושה הזו שנקראת ילדים ומשפחה.
אני רוצה לדבר עם הילדים שלי ולומר להם מה אני מרגישה. אני לא מאמינה שזה יחדש להם כי הם כבר חוו ממני סלידה שחושפת הכל, אבל רק מתלבטת אם הווידוי הזה יעזור להם ויקדם אותם כי יגרום להם להבין שהם לא אשמים בכלום. או שזה רק משהו שיעזור לי להוריד אבנים מהלב ויאפשר לי להיכנס מתחת לאדמה נקיה וזכה כמו פרח לבן. החרטה שלי נובעת מתוך אחריות למעשים שלי, שרק בזכותה אני יכולה לומר שעשיתי טעות שלא רק אני משלמת עליה – אלא גם ילדיי.
סייעה בהכנת הכתבה: ד"ר אורנה דונת, סוציולוגית ופעילה חברתית, מחברת הספר "בכייה לדורות; חרטה על אימהות"
הביאה לכתב: איילת רוזן
