כשאת הולכת נגד האמת הפנימית שלך את משלמת מחיר כבד מאוד. אני למשל, הייתי צריכה להרגיש עירומה מול 500 אנשים. היינו אמורים להתחתן ב-10.10, אחרי 13 שנים יחד. ביטלתי את החתונה שלנו חודש לפני, והייתי צריכה להודיע את זה לכל אחד ואחד שכבר הוזמן לחופה שלנו.
ידעתי שאני לא רוצה להתחתן כשהוא הציע לי נישואים אבל לא יכולתי לומר לו "לא". גרנו אז במיאמי והיינו בחופשה בישראל לכבוד החתונה של אחותי. הוא סידר שהיא וחברה ייקחו אותי למסעדה על הים בהרצליה ואחרי שהזמנו לאכול הן הציעו שנסתכל על הים. מביטה אל הים, שומעת צעדים מאחורי וכבר יודעת. מסתובבת ורואה אותו שם, עומד עם בלון של טוויטי ופרחים והלב שלו דופק. ידעתי מה הולך לקרות: הוא ירד על הברכיים ואמר לי: "אני רוצה שתהיי אשתי, שתהיי איתי כל החיים". אני מסתכלת עליו ורואה את אחותי התאומה, את בן הזוג שלה, את החברה - כולם מביטים בנו, ויש בתוכי קול שאומר "תגידי לו לא! מה פתאום? מה את עושה?", אבל במקום זה אני אומרת לו "ברור!". אנחנו מתחבקים ומתנשקים ויש שיר רומנטי ברקע, מגיעה שמפניה מתנה מהמקום והוא מתחיל לבכות. אחותי מסבירה לי שזה מלחץ, הרי הוא תכנן את הכל, שמר בבטן הרבה זמן - אבל לי ברור שמשהו לא בסדר.
למחרת נסענו לים המלח עם המשפחה שלו ובערב, כשסיפרנו להם על החתונה הם הרימו כוסית לכבודנו. הרגשתי שאני צריכה אוויר וביקשתי לצאת החוצה. השמיים היו מפוצצים בכוכבים והתחלתי לבכות את נשמתי. איך אני אצא מזה עכשיו? זה לא שהוא הציע לי נישואים בחדרי חדרים, המשפחות יודעות, החברות יודעות - מה עושים עכשיו? התקשרתי לאחותי, היא הרגיעה אותי שוב, אמרה שזה טבעי ושאני פשוט בהלם. בתוך תוכי ידעתי שזה לא נכון, אבל העדפתי לקנות את זה וסיפרתי לעצמי שזה באמת בגלל השוק. הוא יצא אלי החוצה, רקדנו והיה ערב רומנטי וכיפי שאחריו חזרנו הביתה למיאמי. ופה התחילה שנה בעייתית ביננו, וגם בינו לבין המשפחה שלי. היום אני מבינה שהוא ניסה לחבל בחתונה באופן לא מודע. המשפחה שלי אמרה לי לא להתחתן איתו, כולל אבא שלי שבהתחלה היה ניטרלי, אבל אז ראה את זה גם הוא, כשביקר אותי במיאמי עשרה חודשים אחרי הצעת הנישואים ואמר לי שצריך לפרק. ידעתי שהוא צודק אבל התקוממתי נגדו, אמרתי לו שהוא לא יחליט בשבילי, שזה הבן אדם שאני אוהבת, שאני אתחתן איתו ושכל מה שהוא לא אוהב בארוס שלי זה כנראה דברים שקיימים בו עצמו. הוא אמר לי שאם זה מה שאני רוצה הם עומדים מאחוריי, ומהרגע הזה תוך שלושה שבועות סגרנו צלם, אולם, מאפרת ובעצם הכל. אני זוכרת שמדדתי שמלה והתלבטתי נורא, וחברה שהייתה איתי שאלה אותי אם אני מתלבטת לגבי השמלה או לגבי החתונה.
"התקלחנו ביחד ובכינו. נכנסנו יחד למיטה ובכינו"
הלכתי נגד עצמי ממש עד שעת השין. חשבתי שמקסימום נתחתן ונתגרש כי מאוחר מדי לבטל. כולם מתכוננים לחתונה וחוגגים ואצלי בפנים העולם מתהפך: אני משנה את דעתי לגבי החתונה 15 פעמים ביום, יש לי חיבוטי נפש רציניים ואני מחליטה ללכת לטיפול פסיכולוגי. הרגע בו האמת מתבהרת ומתגברת על הבלבול מתרחש בתא שירותים במטוס, בדרך חזרה ממסיבת הרווקות שאחותי ארגנה לי. הייתי במצב נפשי נפיץ והתחלתי לבכות בשירותים. הסתכלתי לעצמי בעיניים ושאלתי את עצמי, "מה את פאקינג עושה?", ואז עניתי: "את נוסעת עכשיו לבן הזוג שלך ואומרת לו שאת לא באמת רוצה להתחתן איתו!". השיחה הזו שלי עם עצמי בתא השירותים היא רגע מכונן שבו הכל היה ברור פתאום. כשהגעתי הביתה הוא יצא אלי לחדר המדרגות ונשא אותי לתוך הבית כמו שנושאים כלה, כולו מאושר. אמר לי שאני האחת ושהוא שלם עם ההחלטה שלנו להתחתן. הוא שם ברקע את השיר "מבול" של רונה קינן, והתנגנו המילים:
"אם נשרוד את המבול הפעם,
כל חיוך יהיה שונה, נגוע.
אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד,
תישארי 20 שנה או עד סוף היום"
ואני חשבתי לעצמי באותם רגעים, "זה עד סוף היום, לא עוד 20 שנה", ובוכה בלי שהוא שם לב.
התייעצתי עם הפסיכולוגית שלי איך לעשות את זה. החלטתי שאני נוסעת איתו לחגוג את יום ההולדת ה-30 שלו במקסיקו ועושה את זה שם. במקסיקו נעמדתי מול הים וביקשתי מהיקום שייתן לי אומץ להגיד את האמת. חצי שעה אחר כך קיבלתי את האומץ. זה היה אחד הרגעים הכי קשים שעברתי בחיים שלי, רגע נוראי וארוך מאוד: חגגנו לו בריזורט רומנטי, עשינו מסאז', הוא קם משנת צהרים אחרי ששתינו לנו בים - ואצלי בפנים יש סערה. אמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר. אמרתי בזהירות שאולי לא כדאי שנתחתן, ואני רואה שהוא לא קולט. שהוא חושב שאני לא רוצה להתחתן עכשיו, לא הבין שבכלל לא. אמרתי לו שהוא נורא בטוח, אבל אני לא ויש לי ספקות ורצונות להיות עם אנשים אחרים ולגלות את עצמי. הוא הסתכל עלי ורק אמר לי "אוקיי". הלכנו לישון אבל לא באמת ישנו - המחשבות רצות בראש ולא עוזבות. בחמש בבוקר קמנו כדי לתפוס טיסה חזרה לבית במיאמי. כל הדרך לא הוצאנו מילה מהפה. אנחנו מגיעים הביתה, ופתאום מחכה לו שם כל המשפחה למסיבת הפתעה לכבוד יום ההולדת ה-30 שלו. כולם שמחים ולא יודעים כלום. אחרי שכולם הלכו פרקנו את המזוודות, הוא נסע לעבודה וחזר בערב. לא דיברנו - רק בכינו. נכנסנו להתקלח ביחד ובכינו, ונכנסנו למיטה יחד ובכינו - בכי של כאב.
בבוקר הבא, 48 שעות אחרי שדיברנו, הוא ישב בשולחן במטבח, תפס את הראש ואמר, "אני לא מאמין שזה קורה לי! אני בן 30 ואני צריך להתחיל את החיים שלי מהתחלה! איך הגעתי למצב הזה?". הלב שלי יצא, ובכיתי כל היום, עד שהוא חזר לעבודה ואמר שאם הוא חשב שנדחה את החתונה, עכשיו הוא מבין שהוא לא יכול לחיות בסרט, ושאנחנו נפרדים. ברגע הזה אני נשברת לטריליוני רסיסים. זה היה הרגע הכי קשה שעברתי בחיים שלי. ירדתי על הברכיים שלי ונישקתי לו את כפות הרגליים, נישקתי את כולו מכף רגל ועד ראש ואמרתי שאני מצטערת, מצטערת, מצטערת. שאני כל כך אוהבת אותו. אני בוכה כשאני מספרת את זה אפילו עכשיו, שבע שנים אחרי. אמרתי לו שאני כל כך מצטערת, שכל כך לא התכוונתי שזה יתגלגל ככה, שתמיד אוהב אותו. זה קשה מאוד לפגוע בבן אדם שאת הכי אוהבת בעולם. הוא הסתכל עלי, הרים אותי מהרצפה ואמר לי שזה בסדר. שהוא כועס גם על עצמו, שהכתובת הייתה על הקיר אבל הוא לא שם לב אליה. התחבקנו ובכינו.
"זה לא הוא, זאת אני שביטלתי"
זה כואב לפגוע ככה במישהו שהוא חלק מהנשמה שלך, לשמוט לו את הקרקע מתחת לרגליים. הימים האלה היו מלאים ברגשות אשם נוראיים, ובביקורת עצמית שלא נגמרת. איך חיכיתי לרגע האחרון? אולי בכלל עשיתי טעות וסתם חטפתי רגליים קרות? לא היה בי שום חלק שסמך על עצמי ועל ההחלטה שלקחתי, אלא רק אשמה על מה שעשיתי לו, על שידעתי ולא דיברתי קודם, על זה שעשיתי מאוחר משהו שהייתי צריכה לעשות מההתחלה.
לחזור לנשום ולהתחיל להתרפא
הרגשות הקשים ליוו אותי עד הביקור שלי בארץ, שנה אחרי הביטול. פגשתי את אורן ובילינו את היום בים, וקצת לפני שעזבתי לטיסה הוא הסתכל עלי ואמר לי שהוא חייב לספר לי משהו. הוא אמר: "I kissed a boy and I liked it!". חיבקתי אותו וזרחתי מאושר. שם הייתה ההקלה האמיתית שחיכיתי לה, הידיעה שעשיתי משהו חיובי ונכון לשנינו. באותו רגע כל האבנים שסחבתי עד אז ירדו לי מהגב, הבנתי שאפשר לחזור לנשום ולהתחיל להתרפא.
הוא הסול מייט שלי. אני תמיד אוהב אותו ותמיד יהיה לי מקום בשבילו בלב. כשפגשתי אותו ידעתי שאני רוצה להיות איתו כל החיים - פשוט לקח לי זמן להבין שזה לכל החיים, אבל לא כבני זוג. אני גם יודעת להגיד היום שהיה לי כל כך קשה לראות בזמן אמת מה טוב לי, כי לא אהבתי את עצמי מספיק, ושאהבתי אותו יותר ממה שאהבתי את עצמי. שמתי אותו מאה דרגות מעל הצרכים שלי, והתכחשתי לאלו שלי. היינו אחד. לא ידעתי לחשוב בשביל עצמי, לא ידעתי מי זו מורן, איפה אני נגמרת והוא מתחיל, מה המחשבות שלי ומה שלו. לא יכולתי לגדול, כי ככה הוא היה הופך להיות קטן, והיום אני מרגישה שזו השאלה הכי חשובה בזוגיות: האם את יכולה לגדול ליד האדם הזה? כי בזוגיות בריאה שניכם צריכים לגדול ולהתחזק ביחד, ואף אחד לא צריך לבוא בה על חשבון השני.
החוויה הזו עיצבה אותי, הפכה אותי למי שאני היום. קרו בחיים שלי כל כך הרבה דברים שלא היו קורים אם הייתי מתחתנת איתו ועושה לו ילדים. למדתי קאוצ׳ינג, NLP, הרחבתי את העולם הפנימי שלי ומצאתי את היעוד שלי: לעזור לאנשים להעיז, לחיות את האמת שלהם, לחוות את הכאב ולא לברוח ממנו ולא לשמור בבטן. אם היו מבקשים ממני פעם להגדיר את עצמי אז הייתי אומרת שאני אדם טוב לב שלא מסוגל לפגוע בזבוב ושאני פחדנית. היום אני אגיד שאני אישה אמיצה מאוד. ושאני עוד בחיפוש אחרי האיש הזה, שכל המשבר הגרנדיוזי הזה שעברתי יהיה שווה אותו.
הביאה לכתב: איילת רוזן
