הייתי בן 17 וחשבתי שאני מלך העולם, שאני יכול לעשות מה שבא לי. הסתובבתי בכל הארץ, מאילת, דרך תל אביב ועד צפת - היו לי חברים בכל מקום. הייתי משנה את עצמי כדי להתאים לכל סיטואציה, ניסיתי להיות מי שאני לא ובראייה לאחור זה שורש כל הרע. אפילו עם בחורות - לאחת הייתי מספר שאני בן 20, לשנייה סיפרתי שאני אוהב לטוס הרבה לחו״ל - כל אחת מה שעובד עליה, ואז הייתי שומר את השם שלה בטלפון עם מילה שתזכיר לי את הסיפור שסיפרתי לה, כי היו לי שלוש חברות במקביל. ניסיתי להיות בולט, שונה, יותר טוב מכולם. לא יודע למה, דפוק בשכל. טיפשות של בני נוער, שאני לא יודע אם הייתי יכול לעצור או לשנות. זה נכון שאם לא היינו נוסעים מהר באותו יום התאונה לא הייתה מתרחשת, אבל משהו היה קורה לי בכל מקרה, אם לא על האופנוע אז ממשהו אחר. הייתי באגו טריפ, התעלמתי מנורות אזהרה, והתוצאה הייתה פסק הדין.
זה היה יום שישי ואכלתי אצל סבא וסבתא שלי, כמו בכל יום שישי. כשסיימנו אמרתי לאמא שלי שאני חוזר עוד רגע וירדתי למטה. כמה ימים לפני זה לקחתי חלק בגניבה של אופנוע שהיה שייך לשכן שלי ועכשיו הוא הגיע לידיים שלי. זה היה TH250 ששמנו עליו עין כבר תקופה: אופנוע חזק ומהיר. הוא היה אצל מישהו אחר מהחבורה ובאותו יום השישי הגיע התור שלי לקבל אותו לידי. הייתי בטרנינג, אבל כל כך שמחתי לראות את האופנוע אצלי שמיד יצאתי איתו לסיבוב. לא היה לי רישיון, לא לאופנוע ולא לרכב. האמת היא שהיה אמור להיות לי טסט ביום ראשון והמורה לנהיגה אמר לי שאני בדוק עובר, אבל זה כבר לא קרה. בגלל נסיעה אחת מטופשת כבר 20 שנה אין לי רישיון.
נסעתי עם האופנוע לים וראיתי את תומר עם חברה שלו. אמרתי להם שלום וקבענו שאאסוף אותו מאוחר יותר. אספתי אותו ועשינו סיבוב דאווין בכל הקריות, בחוצות המפרץ, בחיפה. האופנוע הגיע למהירויות עצומות שריגשו את שנינו: הרגשנו את הרוח, את המהירות, את הכביש, עקפנו את כולם. הרגשתי שאני חופשי ויכול לעשות כל מה שבא לי. עמירם הכי מגניב בעולם, אין לו לא דין ולא דיין, עושה מה שטוב לו ומה שבא לו. אני משתגע מעצמי איך שהעזתי לחשוב ככה, להרגיש ככה.
"כשנכנסתי אל הפסיכולוג בבית לוינשטיין עדיין לא ידעתי מה אני עושה שם"
בשלב מסוים נתתי לתומר סיבוב על האופנוע. החלפנו כמה פעמים אז אני לא יודע מי נהג מתי. נסענו למועדון האולטרסאונד ביגור ועמדנו בחוץ, כדי שיראו אותנו עם האופנוע הכבד, כשפתאום התחיל הגשם הראשון. רצינו לחזור הביתה, ובמקום שהגשם והרוח יעצרו אותנו, זה הפך להיות עוד יותר מגניב לנסוע מהר ברוח ובגשם. לא היינו מסטולים מסמים או מאלכוהול, אבל היינו שיכורים מהכוח ומהאדרנלין. נסענו במהירות עצומה, היינו על 180 קמ"ש ולקחנו סיבוב מהר ממש. עם המהירות שבה נסענו - גם סופרמן היה נופל ומתרסק. את מה שקרה אני לא זוכר אבל יודע ממה שסיפרו לי: החלקנו ואני עפתי מהאופנוע לתוך משאית שנסעה שם. הקסדה שהייתה לי על הראש התפוצצה מעצמת המכה, והרמפה של המשאית, שביום יום מורידה טון של משא מהמשאית לרצפה, הרמפה הענקית הזו התעקמה מהמכה של הראש שלי בה. תומר נפגע מהכידון של האופנוע בכבד ובריאות. לפגיעה לא היו עדים אז אני לא יודע עד היום מי נהג, אבל מהפציעות אני יכול להניח שאני הייתי מאחורה. נותרנו ללא טיפול למשך כמה דקות ארוכות. למזלנו, מישהו שגר קרוב למקום התאונה יצא לעשן באמצע הלילה, שמע בום ויצא לראות מה קרה. הוא ראה את האופנוע, שני אנשים על הרצפה, ומיהר להזמין אמבולנס.
אף אחד לא סיפר לי עד שעברו חודשיים או שלושה, אז נכנסתי לחדר הפסיכולוג של המקום עם אמא שלי והוא שאל אותי אם אני יודע מה אני עושה שם. עניתי שלא. השאלה הבאה הייתה אם אני זוכר שרכבתי על אופנוע - וגם את זה לא זכרתי, אז הוא אמר לי בצורה הכי ישירה ופשוטה: הייתה תאונה וחבר שלך נהרג. התחילו לי רעידות בכל הגוף, הרגשתי שקיבלתי כאפה. מה עשיתי לעצמי? איך תומר לא איתנו? תומר, נער שכולם אהבו, איך הוא נפטר?
עד היום אין לי אוטו. כשהיו חולפים לידי אופנועים הייתי מסובב את הראש ולא רוצה לראות. הייתה תקופה שהייתי הולך קילומטרים ברגל, מין עונש כזה לעצמי אבל הפסקתי, כמה בן אדם יכול להעניש את עצמו? אין עדים לתאונה ולפי הפגיעות היה הגיוני להסיק שתומר נהג ושאני הייתי מאחור. זה מציל אותי לחשוב שלא אני נהגתי. יש בי הלקאה עצמית. חשבתי לקחת אחריות על המוות שלו, אבל לא אני זה ששכנע אותו לעלות על האופנוע, לא אני זה שאמרתי לו להתהפך בסיבוב.
אמרו לי שייקח לי שנים להשתקם פיזית אחרי התאונה. בפועל הייתי חצי שנה בקומה וחצי שנה אחריה הייתי בחוץ, אחרי שלמדתי את הכל מהתחלה, ממש כמו תינוק. לאכול, לשתות, ללכת, ללכת לשירותים, לא יכולתי לעשות כלום לבד. הייתי רוצה לומר למי שקורא את זה: תפסיקו להיות מה שאתם לא. אל תעשו דברים כדי להרשים כי אני רציתי להרשים ולא עצרתי, והיום אני שבור.
הביאה לכתב: איילת רוזן
