מנהיגות: משה כחלון ויובל דיסקין
הצמרת הפוליטית הישראלית תקועה. בנימין נתניהו מכהן בראש המערכת זו השנה השישית ברציפות, ולמרות הצלילה בסקרי דעת הקהל, הוא עדיין מוביל בפער ניכר על כל מי שניצב מולו. כנראה שזה הזמן לנסות – שוב – להזרים דם חדש. זו צפויה להיות שנת המבחן של שני אנשים. האחד מימין, שר התקשורת לשעבר משה כחלון והשני משמאל, ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין.
כחלון ניצב כלשון מאזניים ברורה במידה שיקים מפלגה בעלת מעטפת חברתית. למרות הדימוי של הליכוד, מאז מנחם בגין לא היה לו, ולימין בכלל, מנהיג שמזוהה עם האג'נדה הזו. להפך, השניים האחרונים שהליכודניקים המליכו על עצמם היו אדונים שבעים ומבוססים. דוד לוי, סילבן שלום ואחרים נכשלו פעם אחר פעם בהתמודדות על ראשות המפלגה. כחלון, אם ימצא את חלון ההזדמנויות הנכון, יכול להשתלט על המשבצת הזו.
אלא ששניהם, גם כחלון וגם דיסקין, נמצאים כרגע במקום מאוד נוח וחמים מבחינתם. כולם מדברים עליהם ומצפים מהם לגדולות, והם מצדם לא התחייבו לדבר. כחלון מתבשם בסקרים, דיסקין מפציץ בפוסטים בפייסבוק.
בשנה הקרובה הם חייבים לרדת מהגדר באופן ברור ונחרץ, לצאת מהעולם הנוח של הסקרים והפייסבוק ולהצהיר על כוונותיהם ותכניותיהם ולהכניס את הראש הבריא שלהם למיטה החולה שלנו.
כלכלה וחברה: קרנית פלוג
ראש הממשלה, או "מישהו" מסביבתו הקרובה, ממש לא רצה את קרנית פלוג בתפקיד נגידת בנק ישראל. הוא עשה כל שביכולתו כדי שהמינוי הזה לא ייצא לפועל. אבל בשנה החולפת פלוג, שמונתה לממלאת מקומו של סטנלי פישר הפורש, הוכיחה שוב שאין דבר קבוע יותר מהזמני. פלוג, האישה הראשונה שמונתה לתפקיד, נמצאת תחת חובת הוכחה תמידית.
אנחנו רואים את הריבית יורדת, את הדולר נחלש, את מעמד הביניים הולך ונשחק, שומעים הרבה סיסמאות ותכניות פעולה, ובעיקר אומרים לנו שמצב המשק הישראלי טוב ביחס למדינות המפותחות. אלא שאנחנו חיים כאן. והחדשות הרעות הן שבתקופה הקרובה המצב לא ילך וישתפר בצל השפעות המלחמה.
כשבראש המערכת הכלכלית עומד שר אוצר שאין לו הבנה בתחום (או אפילו תעודת בגרות) שמציע תכניות פופוליסטיות שזוכות לביקורות מקיר לקיר, פלוג צריכה להיות זו שתגדיר במדויק את יעדי ניהול המדיניות הכלכלית של ישראל לטווח הארוך ולבנות תכנית פעולה מכאן ועד לתום הקדנציה שלה, שתפורסם ברבים. רק לאחרונה זכתה לביקורת מקצועית במיוחד מצד בכיר בממשלה – גבר מן הסתם - שכינה את התנהלותה "היסטרית" ובהמשך זכתה גם לריב תקשורתי עם שר האוצר לפיד ומקורבו אורי שני שכינה אותה בטוויטר הפרטי שלו "פקידה". ההתנצלות אמנם לא איחרה לבוא מצד לפיד ואנשיו, אבל אין ספק בשנה הקרובה היא חייבת להשמיע את קולה בפומבי ולסתום את הפיות הללו, ולהתחיל להטביע את חותמה על אחת העמדות החשובות והמשפיעות ביותר על הישראלים. לצאת נגד יאיר לפיד ולקרוא להעלאת מסים וקיצוץ התקציב זו התחלה.
פוליטיקה: עפר שלח
אף בנאדם רציני לא באמת בנה יותר מדי על יאיר לפיד כשזה הכריז על כניסתו לפוליטיקה. לפיד נתפס כפנים יפות, בעל טור פופולרי, נער פוסטר מלוקק ושטחי. אחד שמרוויח (לפי ההערכות) מיליוני שקלים בשנה, אבל כותב על "אחיי העבדים". אבל כשעפר שלח הצטרף ל"יש עתיד" והוצב במקום השישי, זה הרגיש כאילו הנה, יש כאן מבוגר אחראי. שלח היה, בהתאם לקלישאה שהוא כל כך אהב להשתמש בה כפרשן, התקווה הלבנה הגדולה. מדובר באמת באדם יחיד סגולה: חד מחשבה, אינטליגנט בצורה מזהירה, ידען מופלג במגוון רב של תחומים. בעולם מתוקן הוא היה היום שר בכיר מאוד. כמה חבל שהוא הפך למה שנראה כרגע כמו אחת האכזבות של הכנסת ה-19.
מאז שנכנס לכנסת שלח לא עשה שום דבר שאפשר לכתוב עליו הביתה. שני הדברים שזכורים ממנו עד כה הם הכישלון במירוץ לראשות ועדת חוץ וביטחון והסיוע ללינץ' בחברת סיעתו עדי קול. יתרה מזאת, בזמן שלפיד הולך עם כיוון הרוח, שובר ימינה ומשמיע אמירות מגוחכות השכם והערב, ומספר 2 במפלגה שר החינוך שי פירון נתפס באופן תדיר באמירות לא ליברליות בעליל, נשאלת השאלה מה בדיוק עפר שלח עושה שם מלבד ליישר קו וליפול לשורה מאחורי חברו הטוב?
בשנה הקרובה שלח חייב לגדל עמוד שדרה פוליטי, להפסיק לספוג את הבושות שמפלגתו מייצרת שוודאי גורמות לו לאולקוס, ולהביא כבר את הכישורים והיכולות שלו לקדמת הבמה. אחרת חבל על בזבוז הזמן והאנרגיות. אם זה ימשיך כך, עדיף שישרת את הציבור כמו פעם ויחזור לערוץ הספורט. לאחרונה התפנתה שם משרה לאחר שפרשן חריף אחר עזב כדי להיות עוזר מאמן.
ספורט: עמרי כספי וגל מקל
החתימה של דיוויד בלאט (שכמובן יצטרך גם להוכיח לא מעט השנה) בקליבלנד קבאלירס וההצטרפות של לברון ג'יימס לקבוצה שלו, קצת השכיחו את שני הישראלים שעשו את זה קודם ב-NBA, עמרי כספי וגל מקל. מבחינת שניהם היה מדובר בפסגת הקריירה ובהגשמת חלום שמעטים זוכים לה. עמרי כספי, שעונת הבכורה שלו עלתה מעל ומעבר לכל הציפיות, הפך לנווד בין קבוצות (אף פעם לא סימן טוב) ועשה סיבוב שלם עד שחתם לעונה הקרובה בסקרמנטו, הקבוצה בה התחיל את דרכו, בשכר נמוך יותר מזה שקיבל בעונה הקודמת (גם זה לא סימן טוב כשזה לא מגיע מבחירה) והפעם כשהוא מפוכח יותר, ויודע שחובת ההוכחה מוטלת על כתפיו.
גל מקל סבל מפציעה בעונה הקודמת, הראשונה שלו, שמנעה ממנו להראות את היכולות המרשימות שראינו בקיץ האחרון בנבחרת. כשהחלים הורד לקבוצת הבת של הדאלאס מאבריקס בליגת הפיתוח ולקראת העונה הקרובה מקומו ברוטציה לא מבטיח, כשעוד שלושה שחקנים מתחרים על משבצת הרכז. מקל, שחקן קשוח עם אופי של ווינר, לא יוותר בקלות. הוא יודע שהוא חייב להראות שה-NBA לא הייתה עבורו אפיזודה חולפת, הרפתקה קצרת כדי שכספי ומקל לא יחזרו כבר בתום העונה הקרובה לאירופה, הם חייבים להתעורר השנה מהחלום, לפני שהוא יהפוך לסיוט.
תקשורת: ערוץ 1
לערוץ 1 נגמרו התירוצים. ברגע ששר התקשורת גלעד ארדן ניצח וההחלטה לעשות רפורמה מקיפה ברשות השידור אושרה ויצאה לדרך, שעון החול התהפך. הקמפיין המביך בהשתתפות עובדי רשות השידור המיועדים לפיטורין שכפה את עצמו על שידורי המונדיאל, עשה את הפעולה ההפוכה ורק הדגיש כמה הרשות ובכיריה חיו במגדל שן, עסוקים בעצמם, בקומבינות ובלפנק את מי שטוב איתם. לא נתגעגע אליהם.
המינוי של יונה ויזנטל לעורך הראשי החדש, לפחות לתקופת ביניים, מוכיח את עצמו עד עכשיו במספר פעולות חדות, נקיות, מקצועיות ונכונות, שאין אלא לקוות שימשיכו ושוויזנטל יישאר שם לאורך זמן רב.
הנפנוף של דני נוימן מעמדת הפרשן שלא מפרשן הייתה הסנונית הראשונה, ההחלטה למנות את איילה חסון לתפקיד ראש חטיבת החדשות הייתה כבר מיני רעידת אדמה. לא רק שחסון היא האישה הראשונה בתפקיד, אלא שהיא גם - הפלא ופלא – ראויה לו.
בהמשך, וזה יגיע עם החלפת ציוד וחלק מכוח האדם המנוונים, הערוץ יצטרך להיפטר מהתקלות הטכניות המזוהות איתו לעייפה שהפכו מזמן לבדיחה גרועה. וזו המטרה שצריך לשאוף אליה השנה.
בשנה הקרובה הערוץ הראשון חייב למלא סופסוף את ייעודו ולהציג שידור ציבורי כפי ששידור ציבורי צריך להיות: אקטואליה, דרמות, תעודה, תרבות גבוהה, סאטירה, השקעה ביצירה מקומית. רק כך הוא יציב אלטרנטיבה ויחזיר אליו צופים שמזמן איבדו עניין בו. או בחיים.
חדשות: עמליה דואק
אם רואים את עמליה דואק על המסך ללא סאונד, מתחשק לשאול אותה: ילדה, איפה ההורים שלך? אין מה לעשות. דואק, בת 24, נראית שלא באשמתה כמו בת 15. מצד שני, אם שומעים את דואק מבלי לראות אותה, סימני השאלה נעלמים. דואק, רק שלוש שנים בחברת החדשות, מתוכן שנתיים בתפקיד כתבת התחבורה, נשמעת כמו כתבת ותיקה ומנוסה.
אם לא אלון חסן שפרץ לחייה, ההשבתות המזדמנות בנתב"ג והמלחמה לא עלינו, זמן המסך שלה היה קטן משמעותית. תפקיד כתבת התחבורה קטן עליה לכל הדעות. מה גם שבמלחמה היא נדחקה עוד יותר לאחור לטובת כתבי השטח דוגמת תמיר סטיינמן.
דואק בשלה לעבור הלאה, לתפקיד בעל בשר רב יותר שבו יהיה המבחן האמיתי שלה, והשנה הקרובה היא הזמן לעשות את זה. זהו, נגמר הבייביסיטר.
שלטון החוק: יוחנן דנינו
האם אתם מרגישים בטוחים יותר היום מכפי שהייתם לפני שלוש שנים? שנתיים? שנה? האם אתם מרגישים בנוח לפנות למשטרה במחשבה שתקבלו שם עזרה אמיתית? התשובה לשאלה הראשונה היא לא. התשובה לשאלה השנייה היא פחחח. אבל למפכ"ל יוחנן דנינו יש עיניים יפות, אז לא הכל גרוע.
הטיפול הלקוי, שהפך לטרגי, של מוקד המשטרה בשיחת הטלפון של הנערים החטופים היה רק הדובדבן הרקוב שבקצפת החמוצה, וגם מהמחדל השערורייתי הזה דנינו הצליח לצאת בשלום. זו לא הייתה הפעם האחרונה שחוסר מענה הולם של המשטרה הביא לרצח. לפני שנתיים נרצח גדי ויכמן מדקירות סכין לאחר שניידת לא הגיעה למרות פנייתה של זוגתו. מעבר לכך שבתקופת דנינו פרחו ניסיונות החיסול – חלקם מוצלחים – במסגרת מלחמת ארגוני הפשע אחרי תקופה ארוכה שהמשטרה הצליחה טיפה להוריד את ראשם.
אז הביטחון האישי של התושבים רק הולך ומתדרדר, האמון במשטרה נמצא בשפל אדיר, תוסיפו לכך קידום מקורבים, שורה של מקרי אלימות שוטרים כלפי אזרחים, חנופה לרבנים, החזקת נהג שהוא עבריין תנועה סדרתי, התמקדות ביחסי ציבור ובספינים שיסיטו את תשומת הלב ממחדלי המשטרה ותקבלו שישו ושמחו אחד גדול. ובכל זאת, דנינו משדר סוג של "תסמכו עליי", כך שבמקום להיות מפוטר או לחילופין להתפטר, הוא יצא מכל הפרשיות מבלי ששילם מחיר. להפך, כהונתו הוארכה בשנה נוספת.
השנה העברית הקרובה תהיה האחרונה שלו בתפקיד, שיסתיים רשמית ב-1 במאי 2015, והיא חייבת להיות השנה שבה דנינו ינסה להציל את מעט הכבוד האבוד שעוד נשאר לו ולגוף שתחת סמכותו. אולי לקיחת אחריות אישית בצורה של פרישה מוקדמת תהיה אקורד סיום שיחפה במשהו על הקדנציה המחפירה שלו. אגב לא צריך לחכות עם זה שנה, אפשר כבר מחר.
אוכל: ירון שלו
וכך, בעוד שטוטו מתחילה רק עכשיו לאסוף את השברים המקורמלים, עדיין לא ברור מה מצבו של שלו. לא המקצועי, לא הפיננסי ולא הנפשי. מה שבטוח הוא שכל יום שהאיש לא מלהטט במטבח היא הפסד של כולם. בשנה הקרובה ירון שלו חייב להרים את עצמו מהקרשים ולהראות שעוד נשארה בו התשוקה, או תרצו – הרעב, לעולם הזה. לפתוח מקום חדש, להצטרף למקום קיים, להקים באסטה. ואל תתפלאו אם תראו אותו מתישהו בתכנית ריאליטי כדי לנסות ולהמציא את עצמו מחדש.