כשהתברר ההיקף האמיתי של איום המנהרות תבע הציבור המבוהל שתוקם ועדת חקירה שתבדוק איך קרה שנתח נכבד מתקציב המדינה הופנה למימון הפרויקט להגנת האומה מפני הצנטריפוגות של אירן ולקניית נרות ריחניים לספא המלכותי של אשת ראש הממשלה. זאת בשעה שבצפון ובדרום אלפי אנשים העידו בשבועה שהם שומעים ממש מתחת לביתם קולות כרסום וחפירה ושירה עמומה של "תקוף, תעשה ביגועים". אבל ועדת החקירה לא הוקמה לבסוף, כי לא נותרו משפטנים פנויים לאייש את שורותיה, אחרי שאחרוני המשפטנים במדינה גויסו לחקור הסתעפות מסובכת נוספת בפרשת הרפז-ברק-אשכנזי-בניהו-וינר-גלנט.
"חיים - אתגר"
ובדיוק אז התחיל להתרוצץ ברשת מין אתגר חברתי מעניין, שאזרחי המדינה הטילו זה על זה. כל מי שקיבל על עצמו את האתגר נתבע לא רק לעמוד בו, אלא למהר ולהעבירו לשלושה אזרחים אחרים, כדי שיעמדו בו אף הם ויעבירו הלאה. כל תשומת הלב הלאומית הופנתה כמו על פי פקודה לאתגר ולמשתתפיו. כל הצרות הקודמות נשכחו כלא היו. מהדורות החדשות הקצו זמן רב לדיווחים על מפורסמים שנטלו חלק באתגר ובעמודי המאמרים התכתשו טובי הכותבים על משמעויותיו הסוציו-אנתרופולוגיות של הטרנד החברתי, ששמו המקורי היה "אתגר הייאוש והחידלון הטוטאלי", אך הוא נודע במהרה בכינוי החיבה "חיים - אתגר", על שום נטייתם של רבים מהמשתתפים לפתוח את דבריהם במלים "נמאס לי מהחיים האלה".
בלט מעל כולם אותו סופר ועיתונאי מוכשר שבישר לאומה במאמר נוקב שהוא כבר על המזוודות בדרכו לברלין ושאין בכוונתו לחזור יותר, גם אם יתחננו בפניו. הודעתו הכתה את קוראיו הרבים בתדהמה, שהתחלפה למחרת באנחת רווחה קולקטיבית כשהוא החליט לפרוק את מזוודותיו כתגובה על גל מאמרים של אנשי ימין שקראו לו "יאללה יאללה לך מפה, יא זבל, מי צריך אותך בכלל".
"לא אתן להם את התענוג לראות אותי מתקפל בפניהם", הודיע הסופר-עיתונאי, רגע לפני שנעתר להצעה להצטרף לעונת הווי-איי-פי של אחת מתוכניות הריאליטי, כדי "לנצל את הבמה הפופולארית ולשכנע את הציבור שאין ייאוש בעולם".
הסכנה החדשה לציונות: הבאסה
הסיבות לדכדוך שפשה בארץ היו רבות ומגוונות. בראשן בלטו כמובן יוקר המחיה הבלתי נסבל ומחירי הדיור הבלתי אפשריים. אך בנוסף, רבים ציינו גם את רמיסת העבודה המאורגנת, השחיתות, מצבה העגום של מערכת החינוך, המשך האפרטהייד בשטחים, הפגיעה בבעלי חיים במשחטות של זוגלובק ושירים מבאסים בפלייליסט של גלגלצ.
מובן שהנהי ההמוני לא נותר ללא מענה. "הבכיינים", כפי שנודעו המשתתפים ב"חיים - אתגר", הותקפו מכל עבר. ישראל הראל מימין, אורי אבנרי משמאל – כולם התייצבו בחזית, לגנות את הסכנה החדשה לעתיד המפעל הציוני: הבאסה.
כשנשאלה השאלה מי בעצם אחראי לגל הייאוש ההמוני הזה שסחף כצונאמי את יושבי בית הקפה נחמה וחצי בתל אביב ולמה הוא פרץ בעוצמה כזו דווקא הקיץ, קשה היה שלא להפנות מבט מאשים ללשכת ראש הממשלה שם יושב כבר מי יודע כמה שנים מר ייאוש וחידלון בכבודו ובעצמו - האיש שקשה להיזכר מתי הוציא מפיו דבר מה אופטימי שגלומה בו תקווה כלשהי.
מאז הפעם הראשונה שכף רגלו דרכה בלשכת ראש הממשלה ב-1996, הותיר אחריו נתניהו שובל ארוך של אמירות פלגניות וזורעות ייאוש: מהלחישה הבלתי נשכחת "השמאל שכח מה זה להיות יהודים", דרך הסיסמה החמוצה "ייתנו – יקבלו, לא ייתנו – לא יקבלו", קריאת הקרב "ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם!", משל "האיש השמן שרוכב על האיש הרזה" וההופעה המשונה בעצרת האו"ם שבה תיאר את האיומים הקיומיים על ישראל בעזרת ציור של פצצה מסרט אנימציה של וולט דיסני.
ממשיך דרכו של ברנר
אוהדיו הרבים של ראש הממשלה נוהגים להדוף את הטענות הקטנוניות כלפיו בטענה שאמירותיו של מר נתניהו הן עדות ליכולתו הנדירה להישיר עיניו אל המציאות ולקרוא אותה בבהירות. נתניהו, הם אומרים, הוא מין גלגול מודרני של י"ח ברנר - ציוני מפוכח וריאליסט עד לשד עצמותיו, שמבטו הנוקב חודר מבעד למסך הקלישאות, המיסטיקה והסחות הדעת ורואה את האמת נכוחה. הבעיה היא שבמקביל לתחזיותיו הקודרות נערמו לא מעט עדויות לחיבתו של מר נתניהו לחיי נוחות קיסריים, עם סוויטות מפוארות, מיטות אפיריון מעופפות, סיגרים משובחים, גלונים של גלידות פיסטוק והתעמרות שיטתית של רעייתו במשרתיה האומללים. כידוע, קשה להאמין לטוהר כוונותיו של נביא זעם, כשהוא רושף את תיאוריו האפוקליפטיים מבריכת שחיה מחוממת המוקפת כלי פורצלן יפניים ובהם נרות ארומטיים בריח למון-גראס וחבצלות.
הוויכוח על השאלה אם נתניהו מיטיב לתאר את המציאות האיומה או שהוא בעצם מעצב אותה בצלמו בעזרת פאלטת הצבעים האפורה-שחורה שלו עדיין לא הוכרע. כך או כך, אסטרטגיית חוסר התקווה שלו הוכתרה כהצלחה פוליטית מסחררת, שהותירה אותו בודד בצמרת, ללא יורש נראה לעין. נתניהו הצליח להתעלם לחלוטין (במשך 12 שנים!) מיוזמת שלום סעודית שזכתה לאישור הליגה הערבית, כי הרי לא צריך להתרגש מכל קשקוש של כמה ערבושים שמשחקים אותה עומדים בראש מעצמות נפט אזוריות שמציעות לישראל אופק מדיני וכלכלי. מה שלא מפריע לטעון שכל פסיכופט סהרורי שכורת ראשים במדבריות צפון עיראק הוא הוכחה ניצחת וחד משמעית לכך שאין ולעולם לא יהיה עם מי לדבר במזרח התיכון.
אולי כי במזרח התיכון בכלל ובישראל בפרט – כשאתה מבטיח למצביעיך עתיד שאין בו תקווה, אתה לא יכול לטעות לאורך זמן. תמיד יגיעו רקטה או התקפת טרור שיצדיקו בדיעבד את טענותיך. וגם אם זרעת במשך עשרים שנה חרדה ואימה מפני האיום האיראני שלא התממש – לא תיפגע אמינותך, כי הרי מי יכול לומר בביטחון מוחלט שממש אחרי סוכות לא נמצא עצמנו בפתחה של "שנת הכרעה היסטורית סופית ומוחלטת מול הצורר הנאצי-חמאסי-דאע"שי מטהרן?".
מצד שני, אם רק תנסה להבטיח לישראלים שביב תקווה – לא, חלילה, "מזרח תיכון חדש" יומרני וגרנדיוזי, אפילו סתם פריחת כלניות צנועה לישובי הדרום – האידיוט הראשון שישגר רקטה יהפוך אותך לבדיחה מהלכת. תשאלו את הרמטכ"ל בני גנץ שעשה את הטעות הפטאלית הזו השנה. הרבה אחרי שיישכחו מה קדם למה במבצע "צוק איתן", ימשיכו להזכיר לו את נאום שדה הכלניות האופטימי והאומלל שלו.
כי ככה זה במדינה שההמנון הלאומי שלה נקרא "התקווה". מי שמעז להציע תקווה ממשית - אפילו קטנה, ביישנית וענוגה ככלנית - ישלם עם ריבית שוק אפור את מחיר הייאוש בן שנות אלפיים.
אמיר בן-דוד הוא עיתונאי וסופר. ספרו האחרון "פלאפל אוסלו" יצא ב-2011