שיפוצים
כל הזמן, בכל מקום. בבניין שליד, בבניין שממול, בבניין שמאחור. לגובה, לרוחב, מבחוץ, במפנים, מהתחלה, תמ"א. איזה ראשי תיבות ארורים, תמ"א. קדיחות, דפיקות פטיש, ניסורים, דחפורים, מנופים, מערבלי בטון, צעקות בערבית, צעקות בעברית, צעקות מעורבבות. רק הסינים עובדים בשקט. עוד חצי שנה זה נגמר, שיעבור כבר. רגע, מה זה השלט הזה? עוד תמ"א?
מטוסים
כל שלושים שניות מעל הבית, גם באמצע הלילה. רכבת אווירית שלוקחת אנשים למקום שקט יותר. אנשים עם כסף. מפלצות ממונעות עם כנפיים שנושאות צעירים לחיות בברלין. ואת כל השאר לחופשה ביוון. תנו לישון.
שידורי ספורט
יש משהו נעים ברעש של משחקים חשובים, בייחוד כשהוא בא מבחוץ. זעקות השבר הקולקטיביות, צעקות השמחה, צרחות הפחד, הד הפרשנים, רעמות הקהל. ההתגודדויות בברים ובבתי הקפה, שקשוק כוסות הבירה על רקע הבהוב מסכים, צפירות שמחות של מכוניות ברחובות. מכבי לקחה את הגביע. המונדיאל איחד גברים ונשים. היו כמה רגעים שעוד הכל היה נורמלי.
אופניים חשמליים
עכשיו כבר נדמה שלכולם יש זוג. רק חוקים אין. הטרטור הנמוך הכמעט בלתי נשמע שלהם, הבום כשהם מתנגשים בך כשאתה הולך ברחוב, על המדרכה, שוכח לרגע להביט קדימה. או אחורה. סירנת האמבולנס שמגיע לפנות אותך לבית החולים עם צלעות שבורות.
וואטסאפ
כן, זה לא התחיל השנה, אבל תשע"ד גרמה גם לסבתא שלכם להיכנס לקבוצה "משפחה לא בוחרים", וזה אומר קרקורים בלתי פוסקים מהסמארטפונים של כו-לם. אה, ויש גם את צפצוף ההודעות של המסנג'ר החדש, אם לא השכלתם להשתיק אותם, והדנדון של הטינדר, אם לא פרשתם משם אחרי שבוע ונשבעתם שלעולם לא תדרכו שם שוב, והסמסים, לדינוזאורים שנותרו, והשריקות של המיילים. טוב, הבנתם.
אזעקות
ידעתם שנגיע לזה. ה-סאונד של השנה. הזוכה הגדול. עלייה לצורך ירידה. זמן התגובה בן חמש השניות עד שבטוחים, ואז ישר לתוך המוח, כמו שאוכלים ווסאבי או חזרת חריפה, קיפאון של רגע, פעימת לב חזקה מדי, ואחריה ההתפשטות בגוף, זרימה בכלי הדם אל כל האיברים, אל כל התאים.
בומים
שמעת? שמעתם? זהו, אפשר לצאת? כמה היו? אני שמעתי שניים. לא, שלושה. אחד עמום. אולי מכיוון חולון.
חדשות
הברבור הקבוע שאי אפשר להימנע ממנו. האצבע לוחצת על השלט מכוח האינרציה. כתבינו פרושים, כתבינו לענייני, פרשנינו, אליך, אלייך, אליכם. יונית מוסרת לדני, עודד מוסר לאהוד, אהוד מחזיר ליונית, יונית מוסרת לרוני ו.... גוללללללללללל!!!!
אלימות
תשע"ד היתה אלימה במיוחד, בוטה במיוחד, פיזית, וירטואלית, מילולית וגופנית. היו הפגנות, היו התפרעויות, היו דרישות לנקמה. האריות והצל הרביצו, הטוקבקיסטים כיסחו, משתמשי הסיקרט טינפו, כותרות העיתונים רקדו על הדם, הנהגים קיללו, המנהיגים שיקרו וטייחו וחיבלו. ובצד השני, האזרחים, והחיילים, והילדים, והאורנות והאורליות. הדמוקרטיה ספגה, חופש הדיבור הצטמק והצטמק. גם לזה יש סאונד, אבל צריך ממש להתאמץ כדי לשמוע אותו, עד שמאוחר מדי.
שקט
הרעש תופס מקום, ממלא את החלל, לפעמים יותר מדי. לפעמים הוא לא משאיר מקום לשום דבר אחר. לא למוזיקה, לא לספרים, לא לדיבורים. ואז אתה עובר בפארק הירקון ולא שומע את ניל יאנג, הפארק עצום בגודלו אבל אין בו מקום לניל יאנג. ואת הולכת לשבוע הספר אבל אין שם כמעט אנשים, חוץ מכמה ילדים שמקיפים איזה דוכן של הפעלות. ויש שולחנות פנויים בבר ליד הבית. והבעלים מספר שעל הפנים ושהם חושבים לסגור. והשירים ברדיו רגועים מדי, גלגלציים מדי, כי כשבחוץ כל כך אלים ואזעקתי, הדבר האחרון שאתה צריך זה דיסטורשן. וזה קצת מבאס, עם כל הכבוד למוש בן ארי וישי לוי. שתהיה שנה של שקט, ולא רק לנו.
