כמו מוקשים ישנים המוטמנים שנים בעומק האדמה הם התפוצצו בזה אחר זה. בהפתעה גמורה וללא התראה. ככה באמצע היום. אהוד אולמרט התפוצץ ראשון. ואחריו פואד בן אליעזר. ויעקב פרנקל. ויונה מצגר. וגבי אשכנזי. ודליה איציק. אחד-אחת, כמו שורה ארוכה, הם נפלו בזה אחר זו בשנה שחלפה. ככה, בלי מילת פרידה, אחרי שנים שחיינו לא היו חיים בלעדיהם, הם נעלמו, בלי הסבר ובלי שוב. והרשימה עוד ארוכה. ולדאבון הלב, אנחנו רק בתחילתה.
זו הייתה השנה הרעה מכולן למושחתים ולמשחיתים, למסתבכים הסדרתיים, לאלה שהלכו פה שנים על הקצה, מעורבבים תמיד עם בעלי ההון ועיתונאי החצר, חלקם כבר לא ממלאים תפקיד בממלכה, אבל זו הפסקה קצרה לפרסומות ובעוד דקה נשוב, לתפקיד הבא. לקאמבק הגדול. תמיד חולמים על הג'וב הבא.
ביקורת הדרכונים לכנסת הבאה
השנה האחרונה קבעה את סטנדרט הכניסה. בשנה הקרובה אי אפשר יהיה לעבור את ביקורת הדרכונים לכנסת הבאה. לראשות הממשלה. לנשיאות המדינה. למפכ"לות. לרמטכ"לות. בלי לעבור ביטחון. לפתוח את כל הארונות, את כל המגירות, את כל המעטפות עם הסודות. והכספות. והקשרים. והסבכים. והחברים. אין יותר לומר שלום-שלום ולעבור בירוק, כמו פעם, חלק-חלק. אין.
כל מה שהיה וכל מי שעבר בסביבה כשזה קרה יהיה חייב הסברים. אם באמריקה עושים את זה העיתונאים והשימועים, כאן לקח את הפיקוד - הציבור. הייתה לו ברירה? אחרי המחאה הגדולה לפני שלוש שנים, הפשיל הציבור שרוולים והחליט לעצור את ההשחתה הגדולה שהפכה פה בשנים האחרונות למחלה שחשבנו שהיא בלי תרופה.
אז הציבור בתפקיד שומר המוסר זה לא מסודר. ולפעמים זה קורה ברגע האחרון, כמו עם פואד בן אליעזר, שלושה ימים לפני הנשיאות. ולעיתים זה מרגיש כמו קרב גלדיאטורים בקולוסאום של רומא. אבל אם הכנסת והמשטרה והיועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה והעיתונאים לא תמיד עושים את העבודה, יש בכלל לציבור ברירה?
הסלקטור החדש לא מנומס
הפוליטיקאים שירצו בשנה הבאה להגיע לקצה הפירמידה, צריכים להפנים שהם לא יוכלו יותר להשתיק. אין יותר להחריש פרשות בקריצה או בשיחה עם העורך הראשי או בטלפון לבעל המניות בערוץ הטלוויזיה, בחברות עם המפכ"ל, או בצ'פחה ידידותית עם היועץ המשפטי לממשלה.
הסלקטור החדש בכניסה למועדון הנבחרים הוא הציבור. והציבור הוא איש ביטחון לא מנומס. לא קשוב. תמיד חושד. אף פעם לא נעים. ולא תמיד פועל על פי הכללים המקובלים.
הדרך היחידה לעבור את הציבור בשלום, תהיה בשנה הקרובה רק באמצעות הכנות. השקיפות. השיתוף. האמת. הסיפור המלא של מה עשית ומה קרה, מתי מעדת ולמה אתה חושב שזה יותר לא יקרה. אף אחד לא חושב שלמועמדים לראשות הממשלה לא היה עבר. שהם מלאכי השרת. שלרמטכ"לים לא היו פרשות. ופרשיות. רק שזכות השתיקה שלהן מתה. בשנה שעברה. עכשיו הגיעה חובת הדיבור. והסיפור. והשיחה המלאה. על מה שקרה.
משה כחלון, מחכים לך בווטסאפ
המועמדים לראשות הממשלה, ולמפכ"לות ולרמטכ"לות בשנה הקרובה, יצטרכו לספר לנו הכל. מתי מעדו, למה זה התרחש, מה למדו מזה, איזה שיעור, ולמה לעולם זה לא ישוב.
גדי אייזנקוט ויואב גלנט יצטרכו להיות הראשונים שיושיב הציבור על הספה. אייזנקוט יצטרך לדווח בהרחבה מה ידע ומה שמע ומה עשה ומה לא, בפרשת אשכנזי המגעילה. גלנט יהיה חייב לשתף למה פלש לעשרות דונמים של שטחים ציבוריים ולמה שיקר בדיווחיו לגורמים השונים ולמה הוא חשב שמגיע לו יותר מלאחרים. בוז'י הרצוג יחויב להסביר מה קרה בפרשת העמותות. גדעון סער יעומת עם הבילויים בלילות. ואלה שרוצים להחליף את יוחנן דנינו בתפקיד השוטר מספר אחת - יאלצו לדווח עם איזה רבנים הם ישבו ובאילו חצרות.
ומשה כחלון? התקווה הבאה תצטרך לשקף מהיכן היא מתכוונת לגייס תרומות. לכחלון אין ברירה אלא לשתף איזה קשר יש לו עם טייקון הגז יצחק תשובה ולמה לדעתו זו לא משקולת כבדה מדי במסע שלו לתקן את המדינה. אם בשנה שעברה הופתעתם, נבחרים יקרים, מהרשתות החברתיות ומהגילויים ומהחשיפות ומהאור שהדליק ברגע אחד הציבור על רגעים של חושך בחייכם, אז השנה אתם כבר מוכנים.
אז רגע לפני שאתם מייללים על הלינץ' ברשת שהרס לכם את הקריירה, אתם יכולים ללמוד ממה שקרה כאן בשנה האחרונה ולהתנהג אחרת. בשקיפות. בכנות. אז מי מכם מתנדב להיות הראשון שעומד לשימוע ציבורי, הראשון לפרסם הצהרת הון, הראשון לשתף אותנו בתולדות חייו מאלף עד תו?
אם תפחדו ותתמהמהו, הווטסאפ ישמח שוב להיכנס שוב לתמונה. עם כל הצער שבדבר. אין לווטסאפ ברירה. למה? זו המהפכה. לא פוליטיקה חדשה. הרבה יותר פשוט – אזרחים ואזרחיות שגידלו כאן תודעה.