רוב הגברים שעומדים בפני הדילמה האם להיכנס למערכת יחסים או להישאר רווקים נצחיים ופתטיים נוטים לטרחן לנו במוח על החשש הגדול שלהם מפני מחוייבות. "נכון, אני אוהב אותה", הם אומרים, "אבל אני לא בטוח שאני יכול להתחייב לא להיכנס למיטה עם מישהי אחרת". עמוק, כרגיל.
>> האם בני זוג צריכים לחשוב אותו דבר?
בעוד שהפחד השטחי של גברים מפני קשירת הקשר זוכה לחשיפת-על בשיחות "יחסינו לאן?" בטלוויזיה, בספרות, באומנות ובקתדרת הקומדיות הרומנטיות על שם קתרין הייגל, הרי שהפחד הקיומי שלנו, הנשים, מפני מחוייבות, לא זוכה לשום התייחסות וואט סו אבר. וכן, גם לנו יש פחד כזה. הוא אפילו די גדול.
על מה אני מדברת? ובכן, פמיניסטיות מגדירות את המצב הזה כ"הסתירה הנשית הבסיסית", ולא, הן לא מתכוונות ל"האם קלאץ' ירוק הולך עם חצאית סגולה" (הוא כן אגב. במסגרת טרנד הקאלר בלוק). "הסתירה הנשית הבסיסית" היא הדילמה שמנקרת בכל אישה – בין הרצון בחום, בזוגיות ובאהבה, ובין החשש מדיכוי האופק האישי שלה.
הסתירה הזו מדברת על כך שגם בזמנים אולטרה מודרניים ושוויוניים (מינוס הדרת נשים, אוטובוסים מופרדים, ש"ס ובית שמש) כמו ימינו אנו, תפקיד האישה בתוך הקשר הזוגי הוא די ברור. גם כיום, בייחוד בחברה הישראלית השמרנית, האישה צריכה לגדל את הילדים, לתמוך בבן הזוג (שלרוב מראה מאפיינים של ילד מגודל בעצמו), למלא את כל שגרת יומה ברשימות טורדניות, הכוללות שיאים מרטיטים כמו "לקחת את יובלי מהגן" ולהכניס את הכביסה למייבש, ובסוף היום גם להספיק להכין לכולם ארוחת ערב, פלוס איזה סקס קטן עם הבעל, ביום טוב.
התפקיד המתיש הזה, שלא השתנה בהרבה במאה השנים האחרונות (למעט העובדה שבמקביל לו, עכשיו אנחנו צריכות לטפח גם קריירה, כי באמת היה חסר לנו מה לעשות), מוביל לכך שבתוך כל הבלאגן, כמעט שלא נותרת לנו שניה אחת לרפואה כדי להגשים את עצמנו ולמצוא את האושר שלנו. וזה נורא מדכא.
לגברים אין את הפחד הזה, שזוגיות תדכא את היכולת שלהם לממש את עצמם, כי היא לא. לכן, הם יותר חוששים מזה שהזוגיות תדכא להם את הבולבול, והם צודקים, אבל ההבנה החד מימדית שלהם את המשפט "פחד ממחוייבות", מונע מהם להבין אותנו, את הפחד שלנו מזה שהזוגיות הזו תחרב לנו כל סיכוי להגשים את החלום שלנו להיות מי שאנחנו רוצות להיות, וכנגזרת מזה – את האפשרות שלנו להיות מאושרות. הרי בתכלס, אף אישה בימינו לא רוצה להגיד שההיילייט של החיים שלה היה לדפוק שניצלים, בזמן שבן הזוג שלה יצא לכבוש את העולם.
האיזון הזה בין האהבה לפרטנר לבין האהבה לעצמך, הוא אולי מהאיזונים הכי קשים להשגה שיש. והדיכוי מתחיל כשבנוסף לדילמה הפנימית המשתוללת נוסף גם הקוד החברתי שלא באמת מאפשר לך להגיד לו מה את מרגישה - שאת נורא נורא אוהבת אותו, אבל את פשוט קצת פוחדת מהמחוייבות.
>> מה נשים רוצות: הדילמות הגדולות
