בניגוד לאמונה הרווחת, על פיה מרגע שהם שמים לנו טבעת קבל עם ובנות דודות מדרגה רביעית גברים אצים רצים לעשות נעים למזכירה שלהם בזמן שאנחנו מחכות בבית, הסטטיסטיקות קובעות באופן די גורף שדווקא נשים בוגדות יותר. הלם ותדהמה בקהל.
>> מה עדיף, לבגוד או להיבגד?
פסיכולוגים למיניהם, שחושבים שהם מבינים אותנו, טוענים שהנטייה המוגברת של בנות המין היפה לנהל רומנים מחוץ לנישואין היא פועל יוצא של שעמום מחיי הזוגיות, של רצון בחיבה ובריגושים, ושל חוסר סיפוק מבן הזוג. הקביעות הללו הן (כמובן) טובות, יפות, ונכונות לתקופת הקשר, אבל הן מתעלמות מעובדה חשובה שעלינו לברר עם אותן נשים בוגדות, והיא: אם הקשר שלך איתו כזה מחורבן, למה התחתנת איתו מלכתחילה? התשובה לשאלה הזו תבהיר לנו כבר מאין נובע התסכול הנשי מחיי הנישואין.
מגיל אפס נשים נתונות למכבש לחצים שמכוון אותן למטרה אחת - "לתפוס מישהו" ולעשות לו ילדים, ורצוי מהר, בטרם יהפכו לרווקות-מרירות-בנות-שלושים-רחמנא-ליצלן. נערות צעירות וילדות מקבלות מסר די ברור שלפיו עדיף שלא ילכו לרעות יותר מידי בשדות זרים, וימהרו לקשור את הקשר בהזדמנות הראשונה שנקרית בדרכן. את הגברים לעומת זאת מעודדים לצאת לחופשי, להתנסות, לשכב עם כמה שיותר בנות, וליהנות מהחיים לפני שהם נכנסים ל"כלא הנישואין" המסרס. בשום שלב לא נוטעים בבנים את הפחד שעליהם להתחתן מהר או שחלילה "יפספסו את הרכבת". בנשים, הפחד הזה מושרש עד היסוד, מהמשחקים שלימדו אותנו לשחק, מהנימוסים שהתבקשנו לתרגל, מהסרטים שהלכנו לראות וכן – גם מהשאלות של המשפחה סביב שולחן הסדר.
תוצאות הדיסוננס החברתי הזה מוכרות לכולנו, כשנשים לחוצות חתונה משחרות לפתחם של בני זוגן המבוהלים כמו רוטווילר מורעב, ומייללות "טבעת". הרבה פעמים נראה שההיסטריה מעבירה אותן על דעתן ברמות כאלה, שבטירוף לשכנע אותו שהוא רוצה להתחתן איתן, הן בכלל לא עוצרות לשאול האם הן רוצות להתחתן איתו. בפועל, בתוך שגעת ה"מתי הוא כבר יציע לי", הרבה מאד נשים חושבות שהן מאוהבות, אבל בתכלס הן מתחתנות עם הגבר הראשון שמוכן לתת להן טרמפ לרבנות.
עם יד על הלב, כמה בנות אתן מכירות, שאמרו "לא" להצעת נישואין? אני לא מכירה אפילו אחת. כולן אומרות "כן". את הטעות הן מגלות מאוחר מידי, כשכבר יש להן שני ילדים ומשכנתא, וים של אחריות על הראש, ואז, כל מה שנותר להן לעשות זה לצאת ולחפש ריגושים בחוץ, מאחורי גבו של בן הזוג. כמה עצוב.
וכך יוצא, שבסיכומם של דברים, ובאופן אירוני משהו, הלחץ להתחתן, דווקא הוא זה שגורם לנשים לפספס את הרכבת אל האושר, ולפנצ'ר את הגלגלים של העגלה שכל כך רצו לקפוץ עליה.
