לאחר שנים של ניסיון אישי כאוב, אני יכולה לומר בביטחון שאין דבר כזה "ידידות בין גברים לנשים". בכל פעם שניסיתי להיות ידידה של מישהו זה התחיל בסבבה ובדחקות אפלטוניות, ונגמר בזה שהוא ניסה לדחוף לי יד לתחתונים בבר חשוך, בדרך כלל כשהחברה שלו נמצאת שני מטר משם. זה לא כיף, זה מביך, וזה יוצר תחושה של אי נעימות.
ובכלל, מה ההתעקשות הזו של נשים שיהיה להן "ידיד" סטרייט? מה זה נותן לכן? מבט מעורר על הפרספקטיבה הגברית? כבר עדיף שתקני עותק של "נשים מונוס, גברים ממאדים". בשקלול הסופי זה גם ייצא לך יותר זול, תאמיני לי.
המציאות היא, שנשים רוצות ידיד גבר בעיקר כי ידיד הוא סמל סטטוס. כן, ידיד ממין זכר הוא סמל סטטוס. לאן הגענו. משום מה, אישה שיש לה ידידים תופסת את עצמה כ"קלילה", "מגניבה", "זורמת" ו"לא אישה סטריאוטיפית בכלל".
אישה שיש לה ים ידידים גברים היא מהבחורות המאגניבות האלה שהולכות למשחקי כדורסל יחד עם הידידים שלה, ומעודדת את עומרי כספי (או שחקן שקר כלשהו - אני לא מבינה בזה, תניחו לי), בעודה שולחת מבטי בוז גלויים לעבר חבורת הבנות הזו שיושבת בבית הקפה הסמוך וחופרת אחת לשניה "למה הוא לא התקשר?". בחורה עם ידידים לא מעבירה את הזמן שלה בעיסוקים נשיים תפלים כאלה, היא עושה דברים בעלי מהות כמו להסתכל על 22 גברים מיוזעים רודפים אחרי כדור בגמר של הצ'מפיונס ליג.
במילים אחרות, נשים מעוניינות בידידים גברים כדי למצוא חן בעיני גברים. הן לא רוצות להיות הפקצות הטרחניות שגברים מזלזלים בהן, הן רוצות להיות הבחורה מהחלומות של כל גבר, ולכן הן מצטיידות מציידת בצי של בנים שהן לא נמשכות אליהם וואט – סו – אבר. כל אחת כזו חושבת לעצמה שבתכלס, מה רע? וזה נכון. כלומר, עד לשלב שהם מנסים לדחוף לך יד לתחתונים.
