"אין מפורסם שלא הצטלם אצלנו"

קפה בתיה כיום | צילום: אנטולי מיכאלו עסקים קטנים, בואו לקחת חלק במשהו גדול

קפה בתיה (כיום, בשמו המעודכן: בתיה)

תחום: בתי קפה
כתובת: במקור: דיזנגוף 197 (פינת ארלוזורוב). כיום: חשמונאים 95
בעל העסק: מירי יום טוב (הבת של בתיה)

הסיפור מאחורי העסק: "בעלה של בתיה פוטר מעבודתו, והזוג הצעיר מצא את המקום שלהם שם - מתוך הצורך להתפרנס. הלב של העסק היה תמיד בתיה ומה שהיא ידעה לעשות זה גפילטע פיש וכבד קצוץ. עם השנים, המקום נהיה מוסד של כל מי שהתגעגעו לבית של אבא ואימא. שם רבים מצאו את מקומם".

איך הוא קם: "העסק קם ב-1941 ברחוב דיזינגוף. זה התחיל מלעשות מרק עוף לשכנים, והלך וגדל. אימא עמדה, בישלה והגישה. המוטו שלה היה 'שלא ייצא אף אחד רעב'. ברוח קום המדינה, לפעמים אימא ויתרה לאורחים שלה על התשלום כדי שיוכלו לאכול. זה היה מקום מפגש ופרלמנט לדור שהקים את המדינה".

הפיקנטריה: "אני זוכרת את כל המתכונים, מתכונים של אימא וסבתא. רגל קרושה זו מנה מיתולוגית. את כל המנות שיש כאן אכלתי בבית כי אלו המנות שאימא וסבתא בישלו. זכיתי להיות הבת של בתיה, ואני אשמח להמשיך את המורשת".

קטע מיוחד עם לקוחות: "צמרת המדינה סעדה במקום. מאלכסנדר פן, אלתרמן, לאה גולדברג, כל הפלמ"ח, כל המחתרות. הם לא היו מסוכסכים כשהם באו לאכול גפילטע. אורה נמיר הייתה לקוחה קבועה וחברה טובה של אימא. גם משה דיין ישב כאן. לקוחות חדשים? חולדאי בא ללוויה של בתיה, והוא מגיע כמובן גם למסעדה. מגיעים המון שחקנים. צדי צרפתי, ששי קשת ויש גם המון צעירים. זה נהיה טרנדי בחזרה. אפילו שנראה שהמטבח המזרחי כבש את מדינת ישראל, עדיין יש פינה חמה. בשישי שבת כשיש צ'ולנט יש הרבה לקוחות".

הטבה: כבד קצוץ וכוס קאווה או וודקה.

קפה נגה - ביליארד פאב קפה נגה המיתולוגי | צילום: חדשות 2

תחום: ביליארד-פאב
כתובת: פינסקר 4 פינת אלנבי
בעל העסק: משפחת דאי

הסיפור מאחורי העסק: "לקחנו את התחום של הביליארד, שבזמנו הייתה לו סטיגמה שלילית סטייל חגיגה בסנוקר. הפכנו את זה לתרבות בילוי חדשה בארץ. זה הפך להיות דבר רגיל, נורמטיבי ומקובל. יש פה דור חדש של אנשים שבאים לבלות שהמקום הוקם עוד כשהם לא למדו. זה בעצם ספורט ביליארד. אנחנו חלוצים בתחום הזה".

איך הוא קם: צבי דור: "המיוחד במקום הוא שהקפה יושב בבניין היסטורי שנבנה בשנות ה-30. הוא היה מבתי הקפה הראשונים שנבנו כבית קפה. היום זה נמצא בבניין לשימור במסגרת ההכרזה של אונסק"ו. המקום שימש כבילוי בשנות ה-30', ומשנות ה-60' המקום בבעלות המשפחה. פתחנו את המקום עם שישה שולחנות משחק, היום יש עשרים".

הפיקנטריה: "בזמנו, היה איזה חוק מנדטורי שאסור לשחק ולשתות ביחד. היינו צריכים להפריד את הפאב מאולם המשחקים. הייתה תקופה שהיה מותר לשחק, ומי שהיה רוצה לשתות היה צריך לעבור לאזור של הפאב. היה שילוט שאמר כי אין להעביר משקאות אלכוהוליים לאולם המשחקים, ואח שלי בנה בזמנו סורגים ממקלות ביליארד. זה עבר לפני די הרבה זמן".

קטע מיוחד עם לקוחות: "יש לנו לקוחות מאז שהמקום נולד. לקוחות רבים הכירו במקום וחלק מהם כשהתחתנו, חזרו להצטלם במקום. דברים רבים קרו כאן – מדובר בשנים רבות".

הטבה: שעת משחק מתנה בהצגת הכתבה.

מועדון הבארבי הבארבי | צילום: שירן שמש אתר בארבי

תחום: הופעות
כתובת: קיבוץ גלויות פינת הרצל
בעל העסק: שאול מזרחי

הסיפור מאחורי העסק: "הייתי מגדיר את זה תרבות בגובה הכיס. אני עושה את זה הרבה מאהבה".

איך הוא קם: "בנובמבר אנחנו סוגרים 20 שנה, ולא מעט מבקשים מאתנו לעשות חגיגות. לא ציינו עד כה לא ימי הולדת, לא שום דבר. הכול היה בצנעה ובפשטות כחלק מתפיסת עולם. היה לנו מקום באזור הנרקומנים, הזונות והדרעק. זה היה על חורבות המיתוס, גם מקום של הופעות. ואז עברנו לרחוב סלמה בשנת 98', ב-2001 עברנו לפה. הייתי בן 23 בהקמה. תפיסתית, החשיבה הייתה לייצר משהו לשעות הקטנות של הלילה. בהתחלה התגלגלנו לכאן או לשם. התחלנו להעביר את המהלך".

הפיקנטריה: "הקונסוליה הראשונה שלי הייתה כל כך ישנה ונושנה, שבאמצע ההופעה היית שומע את ההודעות של קו 16. יש מלא סיפורים, אבל צריך להפליג בזיכרון. יש לי היום סיפורים שאני שומע מעובדים לשעבר ומלקוחות לשעבר, כאשר לכל אחד יש את הזיכרונות שלו. היפה הוא בתפיסה ובראייה שכבר כבארבי קטן ברחוב יונה הנביא, כשסגרנו את ההופעה הראשונה של אביתר בנאי, שמרנו על מחיר של 40 שקלים. הטלפון לא הפסיק לצלצל. בנוסף, אנו לא מתפשרים בקטע של האלכוהול, ומכיוון שאני לא יודע לאמוד גילאים, ביקשתי ממישהי בת 40 תעודת זהות והיא התחילה להתווכח איתי".

קטע מיוחד עם לקוחות: "יש לקוחות שמדברים איתי על הימים שלנו ביונה הנביא. ראיתי את הכנסייה יושבים שם ורואים הופעה של מישהו אחר ואחר כך באו והתחילו להופיע. הקהל שלנו הוא יותר צעיר בתפיסה ובראייה. יש לנו מטווח גדול מאוד של גילאים. השילוב בין הצעיר למבוגר מקסים. אחד הדברים היותר יפים שיש פה הוא אי הגבלת גיל. הצריכה לא מוגבלת לגיל. אם מחנכים את החבר'ה הצעירים לתרבות הרווח הגדול. יש גם הורים שמגיעים עם הילדים שלהם בהופעות בלילה. זה קסום. יש הורים שמתקשרים ושואלים אם הם יכולים לבוא עם הילד בן ה-15".

מעדני אבנר את רמי אבנר את רמי | צילום: יאיר נתיב

תחום: מזון
כתובת: שד' ירושלים 70, יפו
בעל העסק: אבנר סוויט, רמי כהן

הסיפור מאחורי העסק: סוויט: "המקום היחידי שנשאר, בין המעטים במדינת ישראל שהוא מעדנייה, זה אנחנו. אנחנו רק מעדנייה, בלי מכולת. מעדנייה בלקנית. הייחוד שלנו הוא הדברים שאנחנו מכינים הכול לבד. חמוצים מכל הסוגים לבד, סלטים, תבשילים בקטנה, קציצות. יש לי את כל סוגי הגבינות. תוצרת חוץ, תוצרת הארץ. סלטים מהבוקר עד הערב אני עומד רק מכין".

איך הוא קם: "אני ורמי גיסי חברים 50 שנה. אנו הקמנו את העסק הזה ביפו. התחלנו טירונים. יש לי עבר בשוק התקווה. עבדתי במעדנייה. תמיד אהבתי את החמוצים והסלטים. פתחנו פה ביפו. התקדמנו לאט לאט, לקח לנו שלושים שנה לקנות חנות שהיא גם כן שלנו. לפני כן היה לי דוכן בשוק. העסק קיים שלושים שנה בדיוק, מ-8.1.83. זה תאריך שאני זוכר ואני אזכור כל החיים".

הפיקנטריה: "אנו קמים בבוקר, והשמיים הם הגבול. אני נהנה מהעבודה, יש לי חוויה. כל יום זה חוויה בפני עצמה. אני איש יצירה, יוזם ויוצר. אני כל היום מסתלבט על אנשים כאן, יכול להיות יצפאן פה במעדנייה".

קטע מיוחד עם לקוחות: "אחד שנשאר אצלנו כל החיים, מהפתיחה הוא מוני מושונוב. המקום פה הוא אותנטי, לא פלצני, הוא עממי. אנשים מכל הסוגים ומכל המינים, מלמעלה עד למטה. יש לי פה שופטים, קציני משטרה, רופאים, מכלל הקשת. אם אנחנו שואלים על ציבור לקוחות זה מכל הסוגים. מושונוב הוא העקבי היחיד. אצלי קבוע כל שישי. הוא אחד האנשים".

הטבה: קוביית גבינה בולגרית המאירי עם קופסת מלפפונים במלח.

הצלמנייה הצלמנייה | צילום: בן פטר

תחום: צילום
כתובת: טשרניחובסקי 5
בעל העסק: בן פטר

הסיפור מאחורי העסק: "סבא שלי רודי וַיסנשטיַן, הגיע לארץ בגיל צעיר, בגיל 26, כצלם מאירופה. הוא הגיע לבד. הוא היה מאוד ציוני, וכל מה שהוא חלם עליו הוא לבוא לפה ולעבוד בתור צלם עיתונות בפלסטינה דאז. חלם להיות חלק מהמפעל הציוני. הדרך שלו הייתה דרך צילום. מהר מאוד הוא הקים לעצמו ארכיון קטן".

איך הוא קם: "סבא שלי הצטרף לעוד שלושה שותפים ויחד הם פתחו חנות ב-1940. די מהר סבא שלי נשאר לבד בחנות הזאת, וסבתא שלי הצטרפה אליו. שניהם ניהלו את העסק: היא הייתה בצד האדמיניסטרטיבי והוא היה בצד האומנותי. צילם כל פינה, כל דבר, כל אירוע. הוא בנה ארכיון עצום שמגיע להערכתי לסדר גודל של למעלה ממיליון נגטיבים. אחרי שהוא נפטר סבתי המשיכה לטפל ולתחזק את הארכיון. החנות לא יצאה לצלם בחוץ וזה הפך להיות רק סטודיו. בשנים האחרונות אנו מגדירים את עצמנו יותר כחנות ארכיון, מעין גלריה של אוסף פרטי שהיא כל כולה צילום שחור לבן משנות ה-30 בעצם. אנו מוכרים את הצילומים האלה ומציגים אותם בתערוכות, מפרסמים קטלוגים וספרים בארץ ובעולם ומשווקים מוצרים. הלב של העסק הוא להראות את היופי, האהבה לצילום ולתקופה".

הפיקנטריה:  "קודם כל, למקום בשנות ה-70' היה שם מאוד טוב של 'זה המקום להצטלם בו אם אתה רוצה להיות מפורסם'. אמרו שאם שמים את התמונה בחלון הראווה אתה תצליח. גולדה באה להצטלם, וסבתא שלי איפרה אותה והכינה אותה לסשן של הצילומים. גולדה נראתה מדוכדכת, ואמרה לסבתא שלי שאנשים אומרים שהיא אישה זקנה. סבתי ענתה לה ש"היא לא זקנה, היא עשירה בשנים". סבתא שלי מאותו יום ציטטה את זה לכל לקוח שהגיע אלינו לחנות. היא נפטרה בגיל 98. ככל שהשנים עברו והיא אמרה את זה יותר ויותר זה קיבל תוקף חזק יותר".

קטע מיוחד עם לקוחות: "היום בדיוק נכנסה אלינו לחנות מישהי שהיא אשתו של אחד השותפים הראשונים. היא רצתה לראות איך החנות נראית עכשיו. יש כל מיני לקוחות בודדים שזוכרים את החנות מפעם. המון בני 60-70 גדלו והכירו את המקום הזה ובאו להצטלם כילדים. יש לנו אוסף מאוד גדול של פורטרטים ואנחנו עכשיו עובדים על ספר של פורטרטים של אנשי היישוב שבאו להצטלם אלינו. אנשים באים ומצביעים על תמונות שלהם מפעם".

הטבה: מארז של חמש גלויות במתנה.

>> הצטרפו לסיבוב קניות בחיפה

איך תפתחו עסק מצליח?