מאז 7 באוקטובר יישובי העוטף פונו, למעט קומץ מצומצם של חקלאים שנותרו כדי להמשיך ולעבד את האדמות. בכל פעם שיש אזעקה הם שוכבים על האדמה ללא כל מרחב מוגן עד שהם שומעים פיצוץ, ומיד קמים כדי להמשיך לעבוד. כמעט ללא עובדים זרים, ועם הרבה מתנדבים ורוח גבית שתומכת בהם – הכירו את חקלאי העוטף שנמצאים כאן כדי להישאר.
"הלב מתפוצץ מפחד, אבל לעזוב זה לא משהו שנלקח בחשבון"
אילן יוחנן (53) ממושב עין הבשור, הוא דור שני לחקלאות. אחרי קריירה במשטרה הוא הגיע למושב בשנת 2002 כדי להמשיך את הדרך המשפחתית בחקלאות. ״אשתי ואני התחלנו מאפס, בנינו את המשק בשתי ידיים. לא היה כאן כלום. באנו, קנינו שטח ובנינו את המשק צעד אחר צעד״, הוא נזכר. במשק של יוחנן מתמחים בעיקר בצמחי תבלין ומשנת 2017 מגדלים גם חסות. ״חקלאות זה מקצוע שנולדים אתו, לא כזה שבוחרים לעסוק בו. זה מקצוע שהוא למעשה לא מקצוע, אלא דרך חיים״, הוא מצהיר ומסביר, ״מי שלא אוהב את המקצוע לא יכול לשרוד בו. המלחמה נגד הטבע היא אינסופית, וכל בוקר יש התמודדות חדשה.התגמול הכספי הוא לא התגמול האמיתי. התגמול הוא התשוקה והסיפוק מכך שאתה מייצר מוצר מאפס שאנשים אחרי זה אוכלים. זו דרך חיים שגדלתי כחקלאי מהבית, ספגתי חקלאות בדמי. אני עשרים שנה עוסק בזה, ולא נמאס. אשמח למות כחקלאי״.
באותה שבת בבוקר הוא נקלע לקרב עם עשרות מחבלים על המושב. ״התעוררתי כמו כל בוקר רגיל של שבת וב-6 וחצי הילד הקטן שלי הראה לי סרטון של טנדר עם מחבלים בשדרות. עוד לא ממש הבנו את האירוע. החלטתי שאני יוצא לסיבוב ביישוב עם עוד חבר ומשום מה ביקשתי ממנו שיסע לשער הקדמי של היישוב. כשהגענו לשער הקדמי עמד שם חבר מכיתת הכוננות עם M16. כעבור 20 שניות מהרגע שירדנו מהרכב הגיעה חוליית מחבלים לעברנו, הם נעצרו כמה עשרות מטרים מהשער והחלו לירות עלינו״, הוא משחזר, ״החבר מכיתת הכוננות ירה בחזרה ואנחנו הסתתרנו מאחורי המבנה של השומר וניסינו להשיב באש, אבל לנו היו אקדחים והם היו רחוקים מדי״.
כעבור מספר דקות חבר כיתת הכוננות חטף כדור בכתף, ויוחנן החליף אותו. ״המשכתי לירות יחד עם חבר נוסף שסייע לנו. היו חילופי ירי במשך עשרים דקות ובתוך כך נזרקו רימונים וירו לעברנו אר פי ג׳י שלמזלנו לא פגע בנו. בתום עשרים הדקות הם החליטו לוותר ולהמשיך קדימה. אם הם היו מחליטים להסתער אני מניח שלא הייתי מדבר עכשיו״, משתף יוחנן, ״אלו היו עשרים דקות של נצח. הייתי עם אדרנלין ולא חשבנו, פשוט עבדנו וירינו. כשהכל נגמר עוד לא הבנו מה קרה. תוך כדי האירוע שמענו בקשר את הקרבות שהתנהלו במקביל בקיבוצים הסמוכים אלינו. שמענו את בקשות הסיוע והרגעים האחרונים של השוטרים שלא הצליחו לשרוד. אני לא אשכח את זה בחיים״.
אחרי שפינו את כל המשפחות מהיישוב, יוחנן נותר יחד עם חקלאים אחרים כדי להמשיך לעבוד. ״אין לנו ברירה. אנחנו לא יכולים לעזוב. יש ציבור שלם של חקלאים שקמים כל בוקר לעבוד בשדות גם כיום, הם עובדים בשדות פתוחים כשנופלים לידם פצמ״רים וממשיכים בשגרת חיים לא הגיונית בכלל״, הוא מתאר, ״השבוע הראשון היה לא שגרתי ולא ממש תפקדנו כחקלאים אלא יותר כמתנדבים. אחרי שבוע היינו חייבים לחזור למציאות ולהמשיך לעבד את האדמות שלנו, להמשיך לקטוף. צמח זה כמו תינוק, לצמח צריך לדאוג 24 שעות ואי אפשר להשאיר אותו לבד. צריך לבדוק אם אכל, אם שתה, אם יש לו מחלה ואם הוא בריא או לא. לצורך זה צריך לראות את השדה פיזית עם העיניים כמה פעמים ביום. אי אפשר לעזוב ואני לא חושב על אופציה כזו. זה לא משהו שנלקח בחשבון. הלב מתפוצץ מפחד אבל זו המציאות שלנו וכאן ביתנו״.
"כל אחד בסופו של יום כשהוא הולך לישון בלילה יחשוב טוב טוב אם בסופר הוא שם לב ובוחר בתוצרת ישראלית ולא תוצרת אחרת. זה מה שישמור על החקלאות הישראלית״
על רקע הגעגועים למשפחה, הם מרימים את הראש בכל יום חדש וממשיכים לעבוד. ״אנחנו מנסים לחזור לשגרה אבל אין שגרה. היום שלנו שונה לגמרי. הוא מתחיל בבוקר בשטחים ובשדות, ולאחר מכן בערבים אנחנו נפגשים לארוחה משותפת כדי לא להישאר לבד ולנסות להעביר את הימים הקשים בלצחוק על המצב. כולנו בסוג של הלם, שוק, כולנו לא בסדר. מנסים לשמור על איזה סוג של סדר יום. זה רק אנחנו החקלאים, כולם עזבו״, אומר יוחנן ומשתף, ״זה לא פשוט לעזוב אישה וילדים שנחשפו גם לאירוע הזה, ולהיות קרוע מהמשפחה. עם זאת כל הזמן מהדהד לי בראש שחברים שלנו נרצחו או נהרגו וחלקם שבויים והלב אומר – בוא תהיה פרופורציונלי. עדיין זה לא פשוט להתמודד עם הניתוק והריחוק״.
העובדים הזרים עזבו את המשק, ויוחנן מדגיש את החשיבות של גיוס עובדים חדשים. ״אנחנו עם חוזק וחוסן כי אין ברירה. אין אופציה אחרת. עדיין יש חששות מבחינה כלכלית כי רוב העובדים חזרו לתאילנד. אי אפשר לעבד את האדמה או לנהל חקלאות תקינה ללא עובדים. זה לא פשוט לראות שדה שגידלת ומוכן לקטיף ואתה פשוט סוגר לו את המים כדי שיתייבש. עשיתי את זה כי אין עובדים״, הוא אומר ומוסיף, יש המון מתנדבים. ההיענות מטורפת אבל חקלאות זה מקצוע לא פשוט פיזית. זה מורלית מצליח להרים אותנו כי אנחנו רואים את הרוח ההתנדבותית והרצון לסייע לנו החקלאים שלא נישבר אבל תוצאתית אנחנו חייבים עובדים״.
הוא מתרגש לקבל תמיכה בימים המאתגרים. ״קיבלתי משופרסל תמיכה וחיבוק. יש שם כתובת ואני יודע שאם אני אצטרך תמיכה כלשהי ואפנה תהיה לי אוזן קשבת. קיבלתי מהם מאז המלחמה מקדמה על חשבון שיווקים עתידיים, זה דבר שלא קרה לי מזה עשרים שנה שאני חקלאי. יש הפגנת אמון ותמיכה וזה מחמם את הלב״, הוא אומר וקורא לצרכנים, ״הכוח הוא גם בידיים של הצרכנים. הגיע הזמן שכל אחד בסופו של יום כשהולך לישון בלילה יחשוב טוב טוב בליבו אם כשהוא עושה את הקניות בסופר הוא שם לב וקנה תוצרת ישראלית ולא תוצרת אחרת, זה מה שישמור על החקלאות הישראלית״.
גם רונן כהן (47), חקלאי מחוות השקמים, הוא דור שני לחקלאים בארץ. ״המשפחה שלנו יצרה ירקות מהיום הראשון שעלו לארץ מעיראק. העסק לאט לאט גדל וגדל ואני תמיד הייתי כאן כילד ברקע״, הוא נזכר. כהן בכלל השלים מסלול של עריכת דין אבל בשנת 1999 החליט לחזור לחקלאות ולהמשיך את דרכו של אביו. היום בחוות השקמים הם מגדלים ברוקולי, כרישה, עגבניות תמר, עגבניות שרי, פלפל חריף ומלון. ״מה שמשך אותי זה העבודה בשדה. ההרגשה שאתה מגדל משהו ומייצר משהו, וגם קצת ציונות. אנחנו מחזיקים פה חבל ארץ מאוד חשוב, דואגים לביטחון של האזרחים במדינה ואני חושב שאם המדינה רוצה שיהיה לה קיום היא צריכה לייצר את המשאבים שלה בכוחות עצמה. חשוב להמשיך את זה, וחשוב שיהיה דור צעיר כמוני שימשיך בכך״, הוא מדגיש.
"היו פה המון עובדים זרים - הם שמעו מה קרה לחברים שלהם שהיו יותר קרובים לגדר ורובם עזבו"
כהן שמתגורר בתל אביב שמע על הזוועות שהתחוללו בעוטף ויום למחרת כבר התייצב במשק שממוקם ליד שדרות כדי לדאוג לעובדים שלו. ״אנחנו רגילים לסבבי לחימה, לירי רקטי ולכל התרחישים אבל נכנס סיפור חדש לגמרי של חדירת מחבלים. יש המון עובדים זרים שלנים במשק ומחוברים לתקשורת. הם שמעו מה קרה לחברים שלהם שיותר קרובים לגדר ורובם עזבו. ב-8 לחודש הנעתי את האוטו ויצאתי מהבית כי אמרתי שאני לא יכול להשאיר אותם לבד בלי מענה. הגעתי עם סיכון מטורף כי לא ידעתי מי מסתובב פה, המחבלים היו 400 מטר מאיתנו ממש בצומת הבאה״, מספר כהן ומסביר, ״החלטתי לבוא בגלל האחריות שיש לי למקום. זו לא הייתה שאלה בכלל. כמובן שפחדתי וחששתי אבל יש פה קרוב ל-25 עובדים זרים שגרים כאן ואין להם מקום אחר. למי שרוצה לעזוב צריך לעזור, ואת מי שרוצה להישאר צריך לחזק. יש פה בני אדם מעבר לזה שיש כאן עסק. הייתי חייב להגיע ולהיות איתם״.
יחד איתו נשארו במשק קבוצת עובדים מצומצמת ויחד הם יצאו לעבוד במיידי. ״יצאתי לעבוד איתם בעבודות דחופות כדי להשאיר את העסק בחיים. צריך לפתוח מים לרסן לדשן, לעשות פעולות בסיסיות שמצילות משהו. את רוב הגידולים לא הצלחנו להציל אבל אנחנו ממשיכים״, הוא מתאר, ״עבדתי על אוטומט, ואלו היו עוד ימים שלא ידעו אם יש מחבלים באזור. לא הייתה ברירה. את ההשלכות על עולם החקלאות נרגיש באמת עוד 3 חודשים. כרגע אנחנו מצליחים להציל 20 אחוז ממה ששתלנו אבל כרגע אני לא שותל״.
כמות המתנדבים שהגיעו למשק חיממה את הלב שלו. ״הימים הראשונים היו קשים ואז התחילו יוזמות כמו של אחים לנשק שהתחילו להציע מתנדבים והשתמשתי בשירותים שלהם. עד היום אני מחזיק את המשק מעל המים כך״, הוא מספר, ״מרגש לראות את ההתגייסות. בהתחלה הייתי סקפטי כי מגיעים מתנדבים לא מקצועיים אבל הם באים לעבוד בכל הגילאים וזה דבר שמרומם את הנפש. מחזק לראות סולידריות ואנשים שאכפת להם מהחקלאות״.
שופרסל נכנסה לתמונה גם כן באופן מיידי. ״שופרסל היא הלקוח הכי גדול שלי. היא העוגן החקלאי שלי. אנחנו עובדים המון שנים ויש בנינו שיתוף פעולה פורה. הם גם היו הראשונים שהתייצבו כאן״, הוא נזכר, ״ביום שני כבר הגיעו ושאלו אותי מה אני צריך ואיך הם יכולים לעזור. זה ממש ריגש. הם מבינים שהם עוגן בשבילי וגם אני בשבילם. צריך שאחד ישמור על השני. כבר אחרי כמה ימים הגיעה כל ההנהלה בפורום רחב כדי לראות מה קורה בשטח ונתנו גב״, הוא מספר ומשתף, ״בשגרה יש לי קרוב ל-60 עובדים והייתי קרוב לשבוע עם בערך 7 עובדים במשק. התמיכה של שופרסל גרמה לי להבין שאני לא לבד וזה מחזק. בזכות זה אני מצליח בימים האלה קצת לעמוד על הרגליים ולהתחיל להתאושש ולחשוב קדימה״.
קובי סוויסה (39), חקלאי ממושב אוהד שבעוטף עזה, נולד גם הוא לתוך עולם החקלאות והמשיך את דרכו של אביו. הוא מגדל עגבניות, קולורבי, חציל ומדי פעם קישואים וירקות נוספים במשק של 500 דונם עם כארבעים עובדים בשגרה. גם אחיו, מוטי סוויסה, הוא חקלאי בעוטף. ״נולדנו לתוך זה. זה משהו שאנחנו עושים כל החיים. אנחנו אוהבים את העשייה, הגידול, השתילה והאמונה שהכל יהיה טוב כשאתה משתדל לעשות את המקסימום״, אומר סוויסה.
״יש לנו עם נפלא ואנשים נהדרים. זו אמנם קלישאה שבעתות משבר מתאחדים אבל הקלישאה הזו - מקבלת תוקף"
המלחמה הביאה עמה בהתחלה פחד וחששות. ״כל העובדים פחדו ולא ידעו מה לעשות. היה ממש בלבול. במוצאי שבת התחלנו להבין את גודל האסון שקרה. אנחנו רגילים לסבבים אבל פה היה כאוס ואף אחד לא ידע באמת מה לעשות. כמעט שבוע שלם לא עבדנו בכלל״, הוא נזכר, ״הורדנו את השאלטר וכל הסחורה שקטפנו בשישי אפילו לא יצאה כי נהגי משאיות פחדו לבוא. לא רצינו לקחת על המצפון שמישהו יבוא וחס וחלילה משהו יקרה. לא היה ברור אם יש מחבלים״.
למרבה המזל למושב שלהם לא חדרו מחבלים. ״כן שמענו את היריות של הנשקים שנלחמו עם חמאס במושבים הקרובים שחטפו מכה קשה. חברים שלי שלמדו איתי בבית הספר נרצחו כשהגנו על כל האזור״, הוא מספר בכאב, ״לאט לאט התחלנו לחזור לשגרה עם המתנדבים, דבר שהוא לא מובן מאליו. שופרסל עזרו מאותו הרגע הראשון. הם הבינו שמשהו לא טוב קורה באזור וצריך לתת כתף. הם ישר התקשרו ואמרו שכל דבר שאנחנו רק צריכים הם לרשותנו. ׳אל תתביישו, אל תחששו, רק תגידו׳. ממש אמירה ברורה. זה לא מובן מאליו. הם גם מבינים את המצוקה ומאפשרים לנו למשל לשלוח סחורה גם אם היא בסיווג נמוך לאור המצב. שום דבר לא חזר, אין שום תקלה או בעיה. הם נרתמו כאילו המשק הזה שלהם, כאילו הם שותפים מלאים לדרך כשאני מייצג את החקלאות והם את השיווק והסחורה בכל דרך שרק אפשר. כך למשל כשהם ראו שאני ואחי לא פנינו אליהם בבקשה להקדמת תשלומים הם מעצמם עשו חישוב ואמרו לנו שבחמישי יהיה לנו כבר כסף בחשבון כדי לתת הרגשה יותר טובה״.
הוא מדגיש את החוסן הרב שיש לחקלאים באיזור. ״אחי ואני לא מסכנים, אנחנו נכנסים למערכה שאני לא יודע לאן זה הולך אבל עושים את המקסימום עם המתנדבים המהממים, התאילנדים שנשארו והעובדים הישראלים. אנחנו ממש עושים את המקסימום כדי לחזור לשגרה כמה שאפשר והכי מהר״, אומר סוויסה, ״אנחנו חייבים להיות אופטימיים אחרת אין טעם בחיים האלה. מכל דבר רע יוצאים דברים טובים. בוורדים יש הרבה קוצים אבל בסוף יוצא פרח יפה. אני מקווה שנדע בתור עם לשמור על האחדות הזו, שכולם יבינו אחד את השני. בסוף הכל יסתדר ויהיה יותר טוב״. כהן מוסיף: ״יש לנו עם נפלא ואנשים נהדרים. זו אמנם קלישאה שבעתות משבר מתאחדים אבל הקלישאה מקבלת תוקף יותר חזק מימים עברו כי מגיעים לפה המוני ישראל לעזור. אני חושב שזה הסיפור וזה באמת מרגש. זה הדבר האופטימי ביותר שאנחנו מרגישים – הסולידריות והעזרה״.