כיתות הכוננות של ישראל הן היוזמות הכי מקומיות, שורשיות והתנדבותיות שיש - הן צומחות מתוך הישובים, מגנות על בני משפחתם והשכנים ולבסוף גם נסמכות על התושבים לתמיכה. דוגמה אחת לקשר המעגלי הזה היא כיתת הכוננות של עלומים שיצאה בבוקר ה-7 באוקטובר להגן על הישוב - 12 מתנדבים צעירים עם 3 חיילים שהצטרפו ללחימה מול כ-20 מחבלים מצוידים ורצחניים. כאשר חלק מחברי הכיתה נפצעו בקרב הם הופיעו בפתח משפחת קורצקי שהפכה לגיבורה בעצמה, סיפקה להם טיפול רפואי ופינתה אותם תחת אש - בלי נשק ובלי אמצעים. תיעוד בלתי נשכח על גבורה ונס בלתי מוסבר.
"עכשיו הורגים פה שלושה דורות"
הקול של סבתא מלכה קורצקי (71) נשבר כשהיא מתארת את המחשבות שחלפו בראשה ביום ה-7 באוקטובר - עת היא מנסה להרגיע את ארבעת נכדיה בממ"ד וחוששת שסופם קרב. היא ובעלה יפים, נכה צה"ל, תושבי קרני שומרון, הגיעו להתארח בקיבוץ עלומים ולציין את החג עם בנם צבי (צביקי), אשתו מיכאלה וארבעת ילדיהם בני 12 עד 19.
"התחלנו לשמוע קרב יריות סביבנו. בשלב מסוים הרגשנו שנכבשנו והבנו שהצבא לא מגיע. כולנו בכינו. כבת יחידה לניצולי שואה חששתי שעכשיו הורגים פה שלושה דורות. אחרי כל המאמץ שעשינו כדי לבוא לפה, לגדל דור ראשון ושני, ייהרס כל מה שבנינו".
קיבוץ עלומים שנמצא על אותו ציר של הקיבוצים בארי ורעים, הותקף ע"י עשרות מחבלי נוחבה בתחילתה של השבת השחורה. בעוד כוחות צבא מזדמנים הצליחו להדוף חלק מהמרצחים על כביש הגישה ליישוב (ושילמו על כך בחייהם), מחבלים נוספים חדרו למגורי העובדים הזרים, רצחו עשרות מהם וחטפו אחדים. כיתת הכוננות המצומצמת של הישוב הספיקה בזמן הזה להתארגן, לאסוף נשקים מהנשקייה ולהתייצב כחיץ בין מרצחי החמאס לבין הבתים הראשונים בעלומים.
"ניצבנו מולם עם M16 וחמש מחסניות. הם היו מצוידים היטב עם קלצ'ניקובים, רימונים, מקלעי RPG והמון תחמושת", מספר אייל ריין, רבש"ץ כיתת הכוננות של היישוב והאיש שראה הכל מקרוב. "בשלב מסוים ביום הבנו שאם תהיה לנו עוד היתקלות אחת נישאר בלי תחמושת".
"כדורים שרקו סביבנו. היינו במוד של פעולה"
כשמהלחימה החלו לצאת פצועי ירי, הם התדפקו על דלתה של מיכאלה קורצקי, כלתה של מלכה ואחות מיילדת בסורוקה שהתמודדה באופן נדיר עם התוצאות של מי שניסו לסיים חיים במקום להביא חיים.
"בתשע וחצי התקשר אליי חבר כיתת כוננות ואמר שהוא מביא לי פצוע, שכן שלנו", מתארת מיכאלה. "השכבנו אותו במטבח, חיברתי לו עירוי וטיפלנו בו בחבישות לחץ. הלחימה הייתה ממש מחוץ לבית שלנו והכדורים שרקו סביבנו. אחרי חצי שעה הגיע אליי עוד שכן מכיתת הכוננות, פצוע במצב קשה עם שלושה פצעי ירי בגב שחייב פינוי. נגמרו לי חומרי חבישה ונעזרתי בתיק עזרה ראשונה שמישהו מכיתת הכוננות הביא לי. בעלי ואבא שלו מאוד עזרו כשכולנו מתנהלים מחוץ לממ"ד ובתוך מוד של פעולה".
בשעות שנקפו כבר היה ברור שאף אמבולנס לא יגיע לפנות את הפצועים ושאת הפינוי יאלצו התושבים לעשות לבד. צבי החליט להעמיס אותם על מכוניתו הפרטית ו"גויס" ברגע גם לשמש כנהג שיוציא אותם מהישוב לכיוון מד"א נתיבות. "צבי השאיר את האקדח האישי שלו לאביו, על מנת שיגן על המשפחה ויצא חשוף", מתארת מיכאלה. "אם הוא לא היה מפנה את הפצועים, זה היה נגמר אחרת. הוא גיבור".
מלכה מצידה מוסיפה: "אם הייתי מבינה עד הסוף מה באמת קורה, לא הייתי נותנת לו לצאת אבל כנראה שהוא לא היה שואל אותי הרבה".
נלחמו על הבית וניצלו בנס
כיתת הכוננות שרדה בכללותה וכך גם כל תושבי עלומים, במה שמוגדר ע"י מלכה ומיכאלה כנס. בלחימה מחוץ לקיבוץ איבדו את חייהם האחים ישי ונועם סלוטקי ז"ל מבאר שבע שהגיעו לסייע באומץ והקצין איתי כהן ז"ל מיחידת יהל"ם שהצטרפה ללחימה בעלומים בצהריים.
"כל ישוב התמודד בפני עצמו עם כמות המחבלים שהגיעה למקום – אצל חלק אלו היו עשרות ואצל אחרים מאות", מסביר אייל. "ייתכן שהתנגדות בעלומים מנעה מאחרים להגיע. בנוסף, בישובים אחרים כיתת הכוננות או הרבש"ץ נפגעו כבר בהתחלה".
כיתת הכוננות של עלומים עדיין בתורנות שמירה על הקיבוץ. שאר התושבים פונו למלון בנתניה יום למחרת הפלישה ליישוב וצבי, סמח"ט תותחנים, גויס למילואים.
איך אתם רואים את שיתוף הפעולה בין כיתת הכוננות והתושבים שהפכו במקרה זה לכוח אחד?
אייל: "התמיכה של התושבים חשובה לנו מאוד. המשפחות של כולנו היו בתוך הממ"דים בזמן הלחימה. מיכאלה הייתה הסמכות הרפואית הכי קרובה לנו. היא וצבי פעלו מתוך הרצון להציל חיים".
מיכאלה: "כיתת הכוננות הצילה את עלומים. הם נלחמו על הבית ומנעו מהמחבלים להגיע לבתים שלנו שהיו בקו ראשון. מדובר בגיבורים ואלופים שהשאירו את הנשים והילדים שלהם לבד. כשפגשנו את אייל אחרי שבוע ומשהו במלון עמדו כולנו בלובי של המלון וקיבלנו את פניו במחיאות כפיים, אבל עוד לא עשינו עבורם משהו ממש גדול".
סבתא מלכה היא זו שהמליצה על כיתת הכוננות של עלומים למיזם "שומרים על הבית" של קפה טורקי עלית המפרגן לכיתות הכוננות בערכות קפה מפנקות. "מגיע להם. הרגשתי צורך להמליץ עליהם כי הם יצאו לקרב בלי לדעת איך יחזרו ממנו. אני כ"כ אסירת תודה להם ובטוחה שהערכה תשמח אותם. קפה זה תמיד טוב".
אייל מוסיף שלמיזם יש משמעות נרחבת. " האקט הוא סמלי. מה שחשוב לנו הוא להרגיש את הסולידריות והתמיכה שעולים ממנו".