"קיבלתי עיטור מופת, לאשתי הוא מגיע לא פחות", אומר אחד מהם. "קשה לספר כמה הדף נוצר ממעשה אחד של מחבל", מעיד אחר. הסיפור של כל אחד מנכי צה"ל הבאים הוא חלק קטן מתוך עולם ומלואו. אנשים שיצאו להילחם ולהגן על המדינה וחזרו שונים.
ארגון נכי צה"ל, המלווה כ-55 אלף פצועי ופצועות צה"ל, מעניק השנה את הכבוד והבמה לאנשים שסופגים חלק מההדף הזה, גיבורים בלי שם ובלי הילה – משפחות הפצועים והפצועות שמתמודדות עם חיי היומיום של הנכים - עם המגבלה הפיזית, הקושי הנפשי והחששות. זה הסיפור שלהם ושל מי שהכי אוהב אותם.
"אימא שלי אמרה: "נתתי לכם ילד בריא ואתם תחזירו לי ילד בריא"
בן עטיה (41) נפצע במהלך האינתיפאדה השנייה בדצמבר 2000. עטיה היה לוחם בגדוד 932 בנח"ל. ביום הפציעה שלו החליף חייל אחר בכיתת כוננות שהוקפצה לכפר ארם במהלך הפרות סדר. מחבל שקפץ עליו מאחור שיסף את גרונו וניסה לברוח מהמקום לכיוון רמאללה. עטיה הספיק לירות לעברו לפני שהתמוטט. הוא נפצע באורח אנוש, איבד 4 ליטר דם והיה במצב של מוות קליני. מרגעי ההמתנה לפינוי הוא זוכר שצעק שהוא לא רוצה למות ושנשאל ע"י חבריו אילו מסרים ירצה להעביר להוריו, אם לא ישרוד. כשהגיע לביה"ח הדסה עין-כרם עבר ניתוח מציל חיים, בזכותו שרד. כשפקח עיניים מיד אמר שהוא חוזר לצבא ונשלח לשיקום ארוך.
איך המשפחה עזרה לך להשתקם לאחר הפציעה?
"התמזל מזלי להיוולד למשפחה מאוד תומכת. הורים, אחים וסבתא שאני יכול לדבר עליה שעות. המשפחה היא המקור לכל הכוח. זו משפחה שלא שואלים בה שאלות רק תומכים, ויש הרבה חבר'ה שלא קיבלו את זה. הייתי החייל הראשון שנפצע קשה כ"כ בפלוגה ומבחינת החיילים הם כבר נפרדו ממני. כתוצאה מהפציעה שלי 4 חבר'ה מהגדוד חוו PTSD – הפרעת דחק פוסט טראומטית, ביניהם החייל שהחלפתי והחייל שראה את האירוע מהתצפית. גם אני מוכר כפוסט טראומתי. תמיכה של הקהילה וקבלת עזרה נפשית הן הבסיס להתמודדות. לי יש מזל כי המפקדת של ר"מ 2 לא רצתה לשחרר אותי מביה"ח אלא אם אני רואה פסיכולוג. פגשתי את יורם בן יהודה שליווה אותי משך 10 שנים. והמצב שלי היום הוא הרבה בזכותו.
"קשה לי לספר כמה הדף נוצר ממעשה אחד של מחבל. אימא שלי, הגיבורה של הסיפור, אמרה אחרי הפציעה ליורם: 'נתתי לכם ילד בריא ואתם תחזירו לי ילד בריא'. היא התעקשה שאשאר להבריא בצבא ולא אשתחרר לאחר הפציעה. אבא שלי הוא בעצמו נכה צה"ל ממלחמת יום כיפור, וחווה את הטראומה שוב. אחי הגדול שבעקבותיו הלכתי לנח"ל היה לידי, ואחי הקטן שהיה בן 8 כשנפצעתי, הוא היום שחקן (אורי עטיה, גולן מצומת מילר) והמשחק עזר לו להתמודד עם הטראומה".
מה היה רגע התפנית מבחינתך בתהליך השיקום?
"אחרי הפציעה שירתי בפיקוד מטה - פו"ם ליד הבית ועברתי שיקום איטי. כשרועי טל, החבר שלי לגדוד מת בג'נין החלטתי שאני חוזר לקרבי. חזרתי מיד לתופת אחרי שנה וחצי שאני מלקק את הפצעים וחי בבועה של המרכז. עברתי התקף חרדה בפעם הראשונה שנכנסו לרמאללה והייתי החייל הראשון שהגיע למוקטעה כשצרנו עליה. כשהשתחררתי למילואים דרשתי שאהיה עם החבר'ה שלי בגדוד 932 .
מה אתה עושה היום?
"כשהשתחררתי עבדתי במשרד ראש הממשלה והייתי מאבטח בשב"כ. היום אני נשוי ואב לילד וילדה, בעל עסק של שליחויות 'ג'וניור הפצות' שמעסיק קרוב ל-80 עובדים. אני גר ברמת השרון, מתנדב במילואים כלוחם, מתנדב במשטרה ועוזר לפצועים עם PTSD.
"הילדים שלי חווים את הפוסט טראומה שלי ומתמודדים לפעמים עם חרדות למרות שהם מכירים את הסיפור שלי רק בעקיפין. הם הגאווה הכי גדולה שלי. כשיגדלו, אני רוצה שיעשו מה שהם רוצים ומה שיעשה אותם מאושרים. גם אם זה מסוכן וגם אם אני אשב בבית ואכנס להתקפי חרדה, אני אגבה אותם.
"אני חושב שחייל קרבי מקבל לא פחות ממה שהוא נותן לצבא. הוא לומד להתמודד עם קבלת החלטות ועם כישלונות וזוכה לכישורים חברתיים ולתחושת רעות".
"אין הרבה נשים שהיו עומדות בקושי הזה"
הילאל ביסאן (41) הוא חלק משלישיית אחים. את אחיו ג'לאל, אחד מאחיו לשלישייה, איבד באסון הכרמל בשנת 2010. ג'לאל היה על אוטובוס הצוערים בקורס הקצינים של שירות בתי הסוהר אשר נקלע לסופת האש. בצל השכול ומבלי שכיוון לכך, הילאל החליט להמשיך את דרכו של אחיו והתגייס לשב"ס כשנה וחצי לאחר מותו של ג'לאל.
בפברואר 2014, בעודו משרת כסוהר ביטחון בכלא רימונים, נשלח להעביר את האסיר והרוצח היהודי-אמריקני סמואל שיינביין לאגף אחר. שיינביין נעל את עצמו בשירותים עם אקדח שהבריח לכלא. הילאל נלחם לפתוח אותה ונורה בחזה פעמיים מטווח אפס תוך שהוא מונע מהאסיר לצאת ולהמשיך במסע ההרג שלו.
הילאל נפצע קשה מאוד. עבר שתי החייאות, אחת מהן בידיו החשופות של ד"ר גיא לין, רופא במערך הטראומה של ביה"ח מאיר שנלחם להשאיר אותו בחיים. במהלך יממה אחת קיבל 40 מנות דם ועבר כריתה חלקית של הריאה.
כשהתעורר מתרדמת של חודש ולא הצליח להזיז את רגל שמאל הבין לדבריו שמשהו בו מת כדי שהוא יוכל לחיות. לאחר 60 יום בטיפול נמרץ, הילאל הועבר לשיקום ארוך בתל-השומר בו נאלץ ללמוד מחדש איך ללכת, לאכול ולדבר. כיום הוא נעזר בקביים ובכיסא גלגלים, ומתמודד, בין היתר, עם פוסט טראומה.
איך המשפחה עזרה לך להשתקם לאחר הפציעה?
"יש לי עוד אח נוסף בשלישיה ג'וואד, אח בכור ושלוש אחיות. אחרי אסון הכרמל התלכדנו כמשפחה ולקחתי חסות על הילדים של ג'לאל, שגדלים עם אימא שלהם. הפציעה שלי ליכדה אותנו עוד יותר. בזכות הרבה אמונה ותמיכה של המשפחה ושל אשתי הנד, הצלחתי להשתקם. הנשים של נכי צה"ל צריכות לבקש הכרה כנכות על מה שהן עוברות. אני חושב שאין הרבה נשים שהיו עומדות בקושי הזה. כשאני מזיע וצורח בלילה, אשתי צריכה לרוץ מחדר לחדר להרגיע גם אותי וגם את הילדים ולהסביר להם שזה טבעי, בזמן שהיא מכילה הכל ומבלי שהיא חושבת על עצמה.
"יש רגעי משבר, גם בזוגיות, אבל אנחנו מקבלים תמיכה פסיכולוגית מארגון נכי צה"ל. קיבלתי עיטור מופת על הפעילות שלי באירוע בכלא רימונים, לאשתי הוא מגיע לא פחות וגם לנשים אחרות של נכי צה"ל".
מה היה רגע התפנית מבחינתך בתהליך השיקום?
"נקודת התפנית הייתה כשאשתי ואימא שלי נתנו לי להבין אחרי הפציעה שזה המצב. לקח לי זמן לבחור בחיים. הרגשתי שמשהו בי מת, מהיכולות שלי, אבל הבנתי שאני צריך להילחם כמו שנלחמו עליי. אמונה נותנת לי משמעות. אלוהים לא סתם השאיר אותי פה. נולדתי מחדש ואני מוגדר כנס רפואי.
"אנחנו בעדה הדרוזית מאמינים בגורל. יש ימים קשים וימים של בכי אבל צריך לדעת לאסוף את השברים. לא התעסקתי יותר מדי בשאלות כמו למה זה קרה לי, אלא איך אני ממשיך ויוצא חזרה לחיים. אבא שלי איבד את הבן שלו וגם את אחיו שנפל בעת מילוי תפקידו בצבא כך שאנחנו מתורגלים בעניין השכול".
מה אתה עושה היום?
"אני חי ביאנוח ג'ת בגליל ועושה הרצאות על סיפור החיים שלי במכללות ובארגוני הביטחון. ככה אני מנציח גם את דרכו של אחי ג'לאל. אף אחד לא ישבור אותנו פה. אנחנו איתנים כמו המדינה. גם אם היו אומרים לי מראש שאפצע בשירות הייתי עושה אותו. אחי חזר הביתה עטוף בדגל ואני חזרתי עם דגל מורם".
"הילדים שלי הצילו אותי מהטראומה שלי"
מי-גל אבינועם (42) שירתה כמפקדת טירונים במהלך אירועי אוקטובר 2000. כשאוטובוס ההסעות עליו נסעה עם חייליה בדרך לבסיס, הגיע לצומת אום אל-פחם, המתין לו שם המון ערבי מתפרע שהבעיר צמיגים, עמד על הגבעה והשליך בקבוקי תבערה לעבר רכבים. אחד מבקבוקי התבערה פגע בשמשת האוטובוס ובראשה של אבינועם וכן פצע חייל נוסף שהיה לידה.
אבינועם פונתה בצומת מגידו לבית חולים העמק עם חבלת ראש וסדקים בלסת ולאחר טיפול החלה בהליך שיקום. הפציעה הותירה אותה עם בצקות ושטפי דם במוח שמתבטאים בהרבה כאבי ראש, סחרחורות ואיבוד שיווי משקל. במישור הנפשי, האירוע פיתח אצלה חרדות ממקומות הומי אדם. היא לא משתמשת מאז בתחבורה ציבורית ואירועים ביטחוניים הם טריגר עבורה שמוביל להשתבללות והליכה אחורה.
אבינעם השתחררה כחודשיים לאחר הפציעה בעקבות מצבה הרפואי והוכרה כנכת צה"ל וכפוסט טראומטית. "היה לי שירות מדהים שנגדע בשיאו", היא אומרת.
איך המשפחה עזרה לך להשתקם לאחר הפציעה?
"הילדים שלי, שנולדו שנים אחרי הפציעה, הצילו אותי מהטראומה שלי. העובדה שהייתי צריכה לקום כל יום ולתפקד, להאכיל ולדאוג ולהיות מבוגר אחראי בדבר הזה, לא אפשרה לי להיות עם הראש מתחת למים.
"אני אימא לשלושה ילדים מתבגרים. הגדול מבניהם עובר כרגע צווי גיוס ומיונים. אני מגדלת אותם בשיתוף ושיקוף של המצב. הם יודעים שכשיש לי כאבי ראש אני צריכה שקט, מרחק וחושך בחדר. הם שותפים לכל התהליך. כשהבן שלי היה בראיון אישי בלשכת הגיוס לאחרונה ונשאל מה יקרה אם יתקבל לקרבי הוא ענה שחשוב לו לשרת את המדינה אבל אימא שלי פצועת צה"ל והוא לא יודע איך זה יתקבל בתוך הבית.
"בקרב הפוסט טראומתיים, סטטיסטיקת הגירושים עומדת על 69 אחוזים. גם אני התגרשתי אבל אני לא יכולה למתוח קו מקשר ברור בין הגירושין לפציעה".
מה היה רגע התפנית מבחינתך בתהליך השיקום?
"נקודת המפנה שלי התרחשה בשנים האחרונות. מאז שאני כבר לא סועדת ילדים קטנים יש לי יותר מודעות לחשיבות הטיפול לרצף ולדיוק שלו. ישנה איזושהי גדילה והבנה שלקוחת זמן. אני רואה נשים צעירות בתחילת תהליך ההכרה שעדיין לא מודעות למשמעות הטיפול וכמה חשוב לעשות דברים בצורה נכונה".
מה אתה עושה היום?
"אני חברת מועצה ומחזיקה בתיק הרווחה והשירותים החברתיים באבן יהודה, מקום מגוריי. אני עוסקת בעשייה חברתית והקמתי עם שיר פלד, אחת המסתערבות הראשונות בצה"ל ונשים נוספות את קהילת אחוות לוחמות עבור לוחמות ותומכות לחימה. השנה אנחנו יוצאים עם פרויקט חדש ומשותף עם ארגון נכי צה"ל ואגודת הידידים - קורס שיקומי לנשים נכות צה"ל שעוסק בהתמודדות שלהן עם חיי היומיום, בפן של דימוי גוף ובקרב הכפול מול דעת הקהל על זה שהגיעו לתפקידי לחימה, ולאחר פציעה על כך שהם ביקשו להגיע למקום הזה של לוחמות.
"לא היו ועדיין אין מספיק מנגנונים ועמותות שמיועדים לנשים. יש דברים שמייחדים נשים לוחמות שנפצעו. דוגמה אחת היא הפרעות אכילה שהן מאוד נפוצות בקרב נשים פוסט טראומתיות. עוד דוגמה היא ההתייחסות לדיכוי המיני שגברים פוסט טראומתיים חווים כתוצאה מהטיפול הפסיכיאטרי ולצורך כך מקבלים ויאגרה. אין לזה טיפול מקביל בעולם של הנשים.
"הרבה גברים פוסט טראומתיים אומרים 'אשתי עושה את הכל', אבל כשבאה אישה נכה ואומרת שהיא לא מסוגלת לתפקד כאימה או לנהל משק בית אין בהכרח מי שימלא את החלל.
"כחלק מהשיקום, בשנים האחרונות הפסקתי לעסוק במקצוע שלי, עריכת דין. פתחתי משתלת בוטיק בשם "מג'ס", לסוקולנטים וצמחי בית. המשתלה מאוד טיפולית והכניסה לי המון שקט לעולם הפנימי".
"המשפחה שלי עברה כ"כ הרבה סבל איתי"
דביר צברי (24) סיים קורם מ"כים בגדוד 71 של מסייעת שריון ונשלח לפקד על חיילים בעמדת פילבוקס (עמדת שמירה מוגבהת) בגזרת הרודיון באיו"ש.
באפריל 2020 העמדה הותקפה ע"י פלסטינים שירו והשליכו לעברה המוני בקת"בים והכניסו חלק מהחיילים לשוק. בליל האירוע צברי הלך לישון ב-2 בלילה עם ציוד מלא על גופו. בלילה השני יצא לבדו בנשק שלוף לראות שאף אחד לא מתקרב לעמדה. חייליו, שהבחינו שמשהו השתבש בתפקודו הציעו לו לראות פסיכולוג, אבל כמפקד שרצה להוכיח שהוא "גבר" כדבריו, החליט להתעלם ולתת לזה לעבור.
כשהתבקש לחזור לעמדה חודש וחצי אחרי המקרה חש כבר פחד משתק והחל לריב עם מפקדיו על מנת שלא להגיע לשם. בדיעבד הבין שמאחורי גבו כבר דיברו על כך שאירועי הפילבוקס "שרטו אותו". צברי יצא לקורס קצינים אך הודח על אי-התאמה בסופו. בשלב הזה התקשה להתמודד עם קולות נפץ וירי באימונים מבצעיים ונפצע פיזית במהלך אחד מהם.
צברי שהתגייס לצבא כבחור צעיר ושמח שאוהב לטייל, להתאמן, לצאת ולרקוד, השתחרר כאדם חרדתי, אלים מילולית ואובדני שמתקשה לתפקד. הוא לא מצליח לישון בלילה והעביר את מיטתו למרפסת הבית. כשהוא חווה התקפי חרדה הוא מזמין לדבריו אמבולנסים לעצמו.
זמן רב התלבט אם להגיש תביעה על פגיעת הפוסט טראומה שלו מכיוון שרצה לעבוד במסגרות ביטחוניות וחשש שהדבר יפגע בו. כיום הוא בתהליך הכרה כנפגע פוסט טראומה ומקבל סיוע פסיכולוגי ופסיכיאטרי.
איך המשפחה עזרה לך להשתקם לאחר הפציעה?
"בהתחלה הם לא הבינו מה קורה לי. הם ראו אותי מתעלף בבית, מסתובב עם דופק גבוה וישן איתם במיטה. אימא שלי, שחוותה ממני אלימות מילולית, ביקשה שלא אגור איתם בבית. אחרי שהיא הגיעה איתי לפסיכיאטר שמטפל בי, המשפחה הפכה להרבה יותר מבינה ומכילה. הם עברו כ"כ הרבה סבל איתי. אבא שלי מושתל כליה ואחותי הקטנה מפחדת ממני. אני רוצה לקבל סיוע כדי שיהיו לי את הכלים לעזור לעצמי.
"יש עמותה שנקראת "לא מפקירים פצועים בשטח" לנפגעי הלם קרב ופוסט טראומה והם כמו משפחה בשבילי. אני מגיע לשם רק פעם בשבוע, כי זה רחוק לי מהבית, ועובר תרפיה באמצעות גינון ויוגה".
מה היה רגע התפנית מבחינתך בתהליך השיקום?
"נקודת המפנה הייתה שהרגשתי שאני מתמוטט מבחינה נפשית. הייתי מתעלף כמה פעמים ביום, מתנהג באופן אפתי וממלמל מילים. היו לי שאיפות להיות מסתערב ולעבוד בסיום השירות במשרד הביטחון. היום אני רק רוצה לחיות כמו בנאדם – לעבוד, להתחתן ולהקים משפחה כמו כולם.
"חשוב לי שבמשרד הביטחון יבינו שגם המתנה ואי-ודאות של חודש היא נוראית. אי אפשר לעבור פוסט טראומה לבד - גם כספית וגם מנטלית. אני חושב שבכל גדוד צריך להכניס לפחות 2 פסיכולוגים, כמו ביחידות מיוחדות שחוזרות אחרי קו מבצעי ישר לפסיכולוג. טיפול מידי הוא הדבר הכי טוב לפוסט טראומה והוא היה יכול למנוע את התדרדרות המצב שלי".
מה אתה עושה היום?
"אני בעיקר שורד ומעביר את היומיום בבית בבית שמש עם המשפחה. אני נוסע לבית הלוחם מדי פעם ולפעילות של העמותה 'לא מפקירים פצועים בשטח'. קשה לחיות בלי מסגרת. אני לא נפגש עם אנשים כמעט. מדי פעם מגיעים חברים קרובים ומוציאים אותי מהבית. הרבה אנשים לא מבינים את מה שאני עובר. רק מי שנמצא במקום הזה יבין. כשאני מגיע לקבוצה שלי אני יכול להתפרק. שם אני לא עוף מוזר.
"החלום שלי הוא לעשות תואר במזרח התיכון או בחינוך בלתי פורמלי ולעבוד בתחום הביטחון או עם נוער בסיכון".
"אשתי היא הטעם לחיים ואגודת הידידים היא משפחה"
נדב אלבז (35) שירת בצבא במשך 10 וחצי שנים כקצין קרבי בצנחנים, כקמב"ץ חטיבה בבקעה, ובתפקיד מ"פ בפיקוד העורף. הוא השתתף בעשרות מבצעים ופעילויות מבצעיות ושימש כ-מ"מ חוד במהלך מבצע עופרת יצוקה בשנת 2009. כשיצא מאזור הקרבות עם קולות הירי והפיצוצים העזים, הבין שהוא איננו שומע כלום מלבד צפצופים חזקים.
הפגיעה בשמיעה הייתה בלתי הפיכה. אלבז איבד חלק משמעותי מהשמיעה באוזן שמאל וחלק מסוים מהשמיעה באוזן ימין. למרות זאת, התעקש להישאר בצבא והועבר לתפקיד קמב"ץ. כחלק מנזקי הפציעה, אלבז מתמודד גם עם מגרנות קשות, טנטון, פגיעה בשיווי המשקל וקשיים משמעותיים בשינה. בהמשך גילה גם 3 פריצות דיסק שגרמו לו לקשיים משמעותיים בתפקוד ובהליכה – עד לכדי קבלת זריקות אפידורל להרגעת הכאבים מהם סבל.
למרות שהוא חווה תסמינים פוסט טראומטיים שונים, מעולם לא הגיש תביעה להכרה בכך היות והוא מעדיף "לא להתקרבן", וכן להתעסק בדברים מעצימים ולסייע לסביבה דרך הרצאות שהוא מעביר.
איך המשפחה עזרה לך להשתקם לאחר הפציעה?
"אשתי היא הטעם לחיים. התחתנתי בגיל 21, אשתי הייתה אז בת 19 וחצי וקיבלה בחור בריא ובכושר. אחרי הפציעה היה לה קשה להתמודד עם חלק מהשינויים. אני הרבה יותר רגיש ואמוציונלי מהעבר, ערני בלילות, חי בדריכות מצד אחד ואדיש מנגד למצבים מסוימים.
"אני נפגש פעם בשבוע עם חברים ומנטורים מדהימים ונדירים. אנחנו מקיימים מעגל הקשבה, עושים ספורט ויוגה, נכנסים לבריכות קרח ולסאונה. זה השיקום שלי. זו קבוצה שהיא משפחה".
מה היה רגע התפנית מבחינתך בתהליך השיקום?
"מסע שחרור שעברתי דרך אגודת הידידים, פרויקט דגל שלהם. בשיא המסע יש אירוע הטמנה. אני הטמנתי את תפילת הדרך שהייתי נוהג להקריא לפני פעילות מבצעית וסיכת קצין, כסמל לכך שלא כל האחריות חלה עליי ושהימים האלה כבר עברו.
"בזכות אגדות הידידים גם עברתי קורס 12 צעדים ל-PTSD. תוכנית של ד"ר אברהם מזרחי שמלמדת לדבר על פוסט טראומה בשפה אחרת. אגודת הידידים ועדי שטראוס עושים עבודה מטורפת והצילו לי את החיים".
מה אתה עושה היום?
"אני מתגורר בגבעת זאב. נשוי למירי ואבא לשני בנים, גיא ודור, שהם החלומות שלי.
"כשהשתחררתי מהצבא ב-2017 עברתי תלאות ושאלתי את עצמי מה אני רוצה מהחיים ובמה אני טוב. יש לי הרי ארגז כלים מהדרך שעשיתי. כיום אני עובד כמנהל פרויקט בחברת השמה במשרד ממשלתי אבל אני לא רואה את עצמי שם כל החיים.
"השאיפה שלי היא להצליח בעולם הניהול והפרויקטים ובעבודה עם אנשים, ולהרוויח כסף טוב. אנשים חושבים שנכי צה"ל מקבלים הכל וזה לא נכון. הנכות שלי מסתכמת ב-1,000 שקלים. מה שחשוב הוא תמיד לשמור על אופטימיות".
להצטרפות לקמפיין התרומות של אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל >>