הרגעים האהובים ב"המתחזים" עם הדס שטייף הם אלו שבהם היא מחקה חירשת. היא גוללת בפנינו סיפור רציני, מותח, מוזר, ללא ספק כואב ומתבלת אותו בחיקויים הכי אופנסיביים ולא תקינים פוליטית של אדם חירש. התוצאה בעיקר נורא קומית, באופן שככל הנראה מודע לקומיות שלו. יכלו להשאיר את הרגעים הללו על רצפת חדר העריכה, אבל הכניסו אותם פנימה בידיעה שאלו הרגעים הקטנים שמטשטשים את הגבול בין סיפור אמיתי לאייטם ב-wako. חציית הקווים הזאת, הגבולות המיטשטשים, היא זאת שמרכיבה את הסוגה החמקמקה והחשובה של המאה - הטראש.
"המתחזים" עם הדס שטייף הוא הרגע התרבותי הגדול שלי לשנת 2018. זאת אולי נראית כמו בחירה קצת תמוהה, בחירה שצריך להסביר. הרי יש רגעים משמעותיים יותר בשורת הפרגמנטים שמרכיבה את השנה החולפת (נא לנגן ברקע את "Seasons of Love" מתוך המחזמר "רנט"), ביניהם "החברה הגאונה" האחרון, יעל נאמן החדש, אשר מ"על הספקטרום" ועוד מלא. אבל לפני שאתה בוחר רגע שאהבת, אתה קודם כל בוחר בעצמך. כמו מרדית' גריי. אלו הרגעים שאדם צריך לשאול - מי אני? ולחזור עם תשובה: אני אישה שהקדישה את חייה לחקר התרבות הנמוכה בישראל ו"המתחזים", למרות כל תכניות הריאליטי ששודרו השנה, היא הטופ של הז'אנר.
מדובר בשיא טלוויזיוני מכל בחינה - רגש, סטוריטלינג ודוקו-טראש. למי שהספיק לשכוח (אם בכלל יש סיכוי כזה), התכנית גוללה מסכת אירועים שלא תיאמן שעברה על העיתונאית הדס שטייף, שהחלה כשנערה בת חירשת ואילמת בת 15, פנתה אליה בבקשה לעזרה. שטייף הסכימה מיד ואף הגדילה ואימצה את הנערה, הכניסה אותה לחייה ולביתה. הנערה קראה לה אמא, שטייף הקדישה לה זמן, משאבים כספיים, נפשיים ורגשיים, עד שבסוף התברר שלא מדובר בנערה בעלת צרכים מיוחדים השרויה במצוקה, אלא באישה בת 30, שומעת ומדברת, שהמצוקה ממנה היא סובלת היא נפשית בלבד. האישה הזאת, שעד היום מניעיה לא ממש ברורים, ככל הנראה התאהבה בשטייף ופיתחה אליה סוג של אובססיה.
עכשיו תחליפו את השם "הדס" ב"קימברלי" - ואתם בפרק של "מלרוז פלייס". למעשה, לא אתפלא לגלות שהייתה מיני-עלילת משנה דומה ב"מרפאה פרטית", ובמחוזות האימה יש את הסרט "יתומה". הסיפור הזה מוזר ומטורף, אבל זו העשייה הטלוויזיונית שהופכת אותו למרהיב, מופרך, נע בין המבהיל והמטריד לקומי, פארודיה על "קאטפיש". בכלל, זאת הייתה שנה פעילה בתחום ההתחזות. סשה ברון כהן חזר, צבי יחזקאלי העמיד פני ערבי, אסף גרניט העמיד פני קשיש, מיטיבי הלכת שעוקבים אחר הסטוריז של אביבית בר זוהר אולי זוכרים את עלילת הקאטפיש שאישה שהתאהבה בה עשתה לה תחת הכותרת "הלסבית שהתעללה בי". וכמובן, "המתחזים" עם חיים אתגר, תכנית נהדרת שמתחזה לתכניות אחרות. זו הייתה השנה של כל מי שניסה להעמיד פנים שהוא מישהו אחר.
אבל יש עוד משהו שהופך את התכנית הזאת לרגע גדול. הוא קצת נחבא ונסתר, אבל לגמרי שם - הזדהות, רגש, אמפתיה. הסתירה בין היותה של הדס שטייף כתבת פלילים לבין העובדה שנפלה בכזה פח כבר נידונה, כולל כל בדיחות ה"חושים העיתונאיים" שבעולם. אבל כשנכנסים פנימה - מה שהתכנית לא עשתה אבל לנו מותר - אפשר לחשוב על קשר אנושי וכמה שאנחנו צריכים אותו. על איך יש אנשים שעושים דברים משוגעים בגלל זה, כמו להיות הסטוקר של הדס שטייף, ויש אנשים שיתעלמו מהכל ופשוט יקפצו פנימה, כמו שטייף עצמה. כי בודדים, כי הילדים עזבו את הבית, כי אתה רוצה להרגיש שמישהו צריך אותך.
הדס שטייף לא יצאה כאן מטומטמת, היא עשתה את הדבר היחיד שיכלה לעשות, את מה שכולנו היינו עושים - הושיטה יד להזדמנות לקשר, לחום ולאהבה. ובגלל זה, לפני שהיא עיתונאית שקרה לה סיפור מוזר או מישהי שהחושים שלה השתבשו עד כדי להשתתף בתכנית עם חיים אתגר, היא בן אדם טוב ואמפתי ומעורר חיבה. מה שקרה לה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, או לפחות לכל מי שלא רוצה להיות בודד. אולי זאת גם הסיבה לכך שבסוף, למרות כל מה שעברה, היא חשה בעיקר חמלה למתחזה שלה והצליחה לסלוח. זה הופך את הסיפור כולו להרבה יותר מורכב ואנושי, ויותר מהכל - מעניק לנו שיא טלוויזיוני חדש להמתין לו בדריכות: הדס שטייף והמתחזה כזוג ב"מירוץ למיליון".
שאר רגעי השנה שלנו בתרבות:
עדן יואל על "היה היתה" מאת יעל נאמן | מיכל ישראלי על "המדרגות" | איתמר רונאל על הסטורי של אביבית בר זוהר | ניב שטנדל על האנה גדסבי ושרה סילברמן