1. "דרך השלום", פאר טסי
זה כמובן שיר השנה ולא רק בגלל שהוא "שיר השנה". "דרך השלום" הוא השיר הזה שמעיף את כל הזמר הים תיכוני למקום מעט חדש. זה השיר שמחסל את תקרת הזכוכית העדינה שעוד נותרה בין הרוק הישראלי והטקסטים המזרחיים. זה לא שלא היו טקסטים טובים גם קודם, וזה לא שהטקסט הזה הוא חסר תקדים, אבל אבי אוחיון הצליח להביא סגנון חדש לז'אנר, ובשיר הזה גם להסביר לכל העולם שמעכשיו גם במזרחית מבלבלים את המח בכיף. את התודה לשלמה ארצי אפשר לשלוח ב"שישי בצהריים".
2. "Golden Boy", נדב גדג'
השבוע זכה גדג' בתואר זמר השנה של ילדי ישראל. מה שאומר שבזמן שישנתם התפתחה כאן מתחת לאף סצנה מוזיקלית חדשה שכולה מיועדת לטינאייג'רים. לא בטוח ששמעתם על מיוזיק קפה סופר גרופ שבה חברים נאור אורמייה, אליעד (עם הלהיט שלו "מתוק כשמרלי"), ענבל ביבי והאולטראס. אבל אחרי שייצג את ישראל בכבוד באירוויזיון, גדג' חזר לזרועות עולם הפרסום הישראלי. הוא הוציא את המנון הקיץ הרשמי של קוקה קולה, ומתחת לכל הרדארים הרגילים הפך לכוכב הנוער של ישראל. ובצדק. הוא מדליק והוא בגילם. חפשו אותו בסנאפצ'ט, אם אתם יודעים איך.
3. "Golden Boy", דורון מדלי
יש פופ ישראלי חדש ויש לו גם אבא. ההישג הגדול של "גולדן בוי" באירויזיון הוא החותמת הרשמית לכך שלדורון מדלי יש סגנון משלו. זה עבד מצוין עם עומר אדם ואחרים, אבל עכשיו זה גם כבש את אירופה. האם זה מה שיחבר בין פופ מזרחי לפופ מערבי? האם יהיה כאן תחילתו של תור זהב חדש לפופ הישראלי? בואו נחכה ונראה.
4. "איך אפשר שלא", ג'ין בורדו
גם לאשכנזים היתה השנה קצת נחת. אם אתם אוהבים אינדי, פולק, בחורות ענוגות והרמוניות – ג'יין בורדו הם שלישיה חדשה עם שיר, שהוא בטח השיר הכי יפה של השנה, ואלבום מלא בלהיטים. מי אמר שהרוק האשכנזי מת? מי אמר שאין מקום ללהקות חמודות? לקח חצי שנה עד שהעסק הזה הצליח להגיע לקהל, אבל חצי שנה זה לא כל כך הרבה זמן. זה מקורי. זה טרי. זה כיף גדול ההרכב הזה.
5. "גם זה יעבור", טונה
האמת היא שיש לי קצת בעיה עם השיר הזה. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל לשמוע כל כמה שעות ברדיו רשימה של אנשים שכאילו היו פעם בשיא הצלחתם וירדו מגדולתם, זו בעיני גסות רוח. אבל אני מבין שככה זה בהיפ הופ. אולי אני זקנה. אבל ככה זה.
בכל מקרה טונה עצמו הוא דווקא כשרוני, "רוק 30" הוא שיר חמוד מאוד, והוא כנראה חלק מגל חדש ונוסף של יוצרים ישראלים שגדלו על מאיר אריאל והדג נחש, ומערבבים סוג של יצירה אישית עם מקצבים לאים והגשה מחוספסת. למה ישראלים כל כך אוהבים לכתוב שירים כאלה ולשמוע שירים כאלה? אין לי מושג, אבל הנה בא עוד נחשול כזה. נצ'י נצ' הוציא אלבום שלישי לאחרונה, כבר אמרנו?
6. "חיכיתי לו" שרית חדד / "מלכת השושנים" עדן בן זקן
אחרי עשור שכולו שרית חדד, האם יש סוף סוף זמרת מזרחית חדשה ומדליקה בישראל? לפי דיסק הבכורה של עדן בן זקן התשובה היא כן. וזה למרות ש"חיכיתי לו" עם הקליפ המשגע הוא אחד השירים המוצלחים שהוציאה שרית בשנים האחרונות. דווקא ההשוואה בין האלבומים שהוציאו השתיים היא המקום לחוש בהבדל. הדיסק של שרית היה סמיך, עמוס ולא מספק. הדיסק של בן זקן חמוד, מרים וכיפי. ואולי זו דרכו של עולם? הרבה יותר קל להיות צעיר ומגניב ולטפס לצמרת מאשר להישאר בצמרת. בואו נראה את בן זקן בעוד חמש שנים.
A-WA, "Habib Galbi" .7
עולם הגרוב הישראלי לא מצליח איכשהו להפוך למרכזי מאוד או לחילופין לכבוש את העולם. קותימן המלך הוציא לפני חודש מיני אלבום מדהים בשם "Space Cassava" אבל קשה להגיד שהיצירה הלא ארוכה הזאת באמת תייצר איזה אימפקט. אבל למה להתייאש? הנה עוד ניסיון ישראלי מקסים לכבוש את העולם. A-wa הן שלישיה תימנית מדליקה שהוציאה אלבום קסום של מוזיקה תימנית מעודכנת. זה אתני אבל מדליק, ישן אבל חדש. זה גם כיף חיים בהופעות. אם הייתי מתחתן הייתי מזמין אותן לשמח את הקהל.
8. "Garden City Movement, "My Only Love
כבר הרבה שנים שסצנת המוזיקה המקומית מסתובבת סביב הזנב של עצמה וסביב השאלה האם תל אביב יכולה כמו שטוקהולם להיות סתם מקום כזה שבו צומחים הרכבים שמצליחים בכל העולם. זה מעולם עוד לא קרה. היו הבלחות, היתה עדי אולמנסקי, היו אנשים שנגעו פה ושם, היה אפילו להיט מטורף של אסף אבידן, אבל תכלס סצנת האינדי המקומית צריכה להסתפק בגזרה שבין לבונטין 7 לבארבי. גרדן סיטי מובמנט הם הרכב מעולה, בסטנדרטים בינלאומיים. ה-EP שהוציאו השנה היה מוצלח במיוחד, ו"My Only Love" הוא שיר מהמם. אני מאחל להם בהצלחה. אצלנו מול הקהל הקטנטן שמתעניין בהרכבים ישראלים אלטרנטיביים ואולי גם בעולם.
9. "עלא שוואטי", דודו טסה והכוויתים
ובתוך כל הבלאגן, נוצץ כמו יהלום צחור דודו טסה. האלבום שהוציא ממש החודש הוא קלאסיקה, ועוד צעד בהפיכתו לאחד היוצרים הכי מעניינים בישראל. אחד שמדלג בין ז'אנרים, בין רוק למוזיקה ערבית בקלילות שכמוה לא שמענו מאז שברי סחרוף המציא הז'אנר. טסה לוקח את המורשת של סחרוף צעד גדול קדימה, וזה לא רק יפה וממכר, זה גם רציני.
10. אלבומים נוספים שבלטו השנה
חוה אלברשטיין, "סרנדה" / אייל גולן, "בסוף כל יום" / עברי לידר, "האהבה הזאת שלנו" / גידי גוב, "אם היינו"
אלה ארבעת האלבומים המז'וריים של השנה. עם כל הכבוד לצעירים, יש את הליגה של הגדולים. וכשהם מוציאים דיסקים חדשים ומוצלחים אתה שמח לפנות להם מקום בלב, ברדיו, בקיסריה, איפה שצריך. העניין הזה של אלבומים נמצא כרגע במצב מאוד שייקי בכל העולם. אבל דווקא בארץ נדמה לי שהאמנים המבוססים ימשיכו להוציא אלבומים בתדירות המקובלת (אייל גולן כל שנה, גידי גוב כל עשר), ולתקשר עם הקהל שלהם כמו שהוא רגיל. גם בשגרה יש משהו מנחם.
11. שלומי שבת ויהודה פוליקר בקיסריה
ובסוף בסוף, זה לב המיינסטרים הישראלי. המפגש המוצלח של השנה האחרונה. מפגש כל כך מתבקש שנשאלת השאלה איך הוא לא קרה קודם. פוליקר ושבת מתאימים מאוד אחד לשני. שניהם באים מרוק. אחד הלך ליווני, השני הפך לים תיכוני, אבל לשניהם יש יכולת לרגש באופן הבלתי אמצעי. ההופעה הזאת היא הקונצנזוס במיטבו. מין חוט כזה שיכול לחבר בין השברים. וזאת עוד דרך אופטימית להגיד שנה טובה.
