פריבילגי
מילה שחזרה לחיינו בעוצמות חדשות בזכות השיח הפמיניסטי והמזרחי (והומחשה באופן מדויק בעזרת השאלון כמה פריבילגי אתה? בבאזפיד), ולמעשה גם החליפה את המילה "קיפוח". אף אחד כבר לא יאמר "אני מקופח", אלא יגיד "אתה פריבילגי". פחות "לא נתנו לי" ויותר "קיבלת מלא וזה בא על חשבוני".
ומה זה אומר, להיות פריבילגי? להיות גבר, או אשכנזי או להיות עשיר. כל מה שמעמיד אותך בנקודת פתיחה טובה יותר בחיים ממישהו אחר ולחילופין - תכונות שיגרמו לכך שצופי הריאליטי שתשתתף בו לא יתחברו אליך כי הנטייה האנושית היא להעדיף את האנדרדוג. כמובן שפריבילגיות זה עניין יחסי. בהנחה שאתם לא גרים בסוריה ושוקלים בדקות אלו ממש לעלות על סירה, אתם תמיד תהיו פריבילגים לעומת מישהו אחר. ובהנחה שסבתא שלכם לא הורישה לכם דירה בתל אביב, שאתם צריכים לשלם לבד את שכר הלימוד שלכם ושהמינוס שלכם הוא עשרים אלף, תמיד יהיו אחרים שהם פריבילגים לעומתכם. השיח הפריבילגי הוא השוואה בלתי פוסקת ביניכם ובין אחרים שמטרתו להמחיש את הנתון הבסיסי שגם ככה ידוע לכולם מראש – חוסר שוויון. החולשה שלו היא שהוא מופנה כנגד אלו שקיבלו יותר משאבים, במקום לעלות קומה ולצאת נגד אלו שחילקו את המשאבים באופן לא הוגן.
דוגמאות לאנשים פריבילגיים: טיילור סוויפט, כל האשכנזים בסרטי בורקס, יאיר לפיד.
דוגמאות לאנשים לא פריבילגים: ריהאנה, כל התפקידים של יהודה ברקן בסרטי בורקס, רועי חסן.
צפו
פקודה, ציווי, קליקבייט. תשע"ה הייתה השנה שבה האתרים הפסיקו להציע לנו את עצמם ולקוות שניקח, אלא פשוט התחילו להגיד לנו מה לעשות. כל כתבה עם וידאו, גם אם זה סתם יוטיוב נחות, תורה לכם לצפות בה באופן מידי ותסמוך על הטבע האנושי, שכפי שכבר הוכיחו ניסויי מילגרם והשואה, נוטה לציית לסמכות.
שוקולד, תביא ת'
סרטון שצולם במהלך טיסה בפברואר האחרון ותעד ריב בין נוסעים לדייל על שוקולד, הפך לסמל לישראלי המכוער והצית ז'אנר נודניקי במיוחד של סרטוני גרילה שתיעדו ישראלים מתנהגים כמו חארות במקומות ("פתח ת'חדר", השתוללות בקניון גבעתיים, בני נוער מפרקים תמרורי נכים וכו'). "אנשי השוקולד" הפך לכינוי גנאי לישראליות מכוערת, לרוב בתוספת ארומה גזענית קלה. בפרספקטיבה של כמעט שנה, אפשר כבר להסכים שכל עניין השוקולד יצא מפרופורציה, ושכל אחד מאתנו שיצא לו לעמוד בתור בדואר או לחכות על הקו 45 דקות לנציג שירות, עלול להתפרץ באופן דוחה ולהפוך למוקד סרטון השוקולד הבא.
יאקים
במסגרת ההבנה שלהיות סתם אנשים בעולם זה נורא קשה, המין האנושי ממשיך לקטלג את עצמו לקבוצות השתייכות שמעניקות לו סט כללים ודפוסי התנהגות ברורים שגורמים לו להרגיש בטוח. ואחרי שנמאס לכולם מהחלוקה המקבעת לסחים והיפסטרים, הגיעו היאקים. שזה כמו היפסטרים רק עם כסף, שאותו הם מרוויחים בעבודה יצירתית ומוציאים על דברים פשוטים במחירים מופרזים שאותם הם אוהבים לכנות "מדויקים". אם תיקחו את כהני וכהנות הלייף סטייל, תוציאו מהם את הדודתיות והטרחנות ותוסיפו חביתת קייל וטי שירט במאתיים דולר, תקבלו יאקי.
דוגמה: אדם הגיוני וסביר ילך לסופר, יקנה בזיליקום ויכין פסטה. יאקי ילך לשוק איכרים, לדוכן ספציפי שפועל רק בימי רביעי בשש בבוקר ויקנה בזיליקום אפריקאי כחול אורגני שיעלה פי שלוש והונבט שלושה ימים בארון חשוך בעזרת טפטפת ומקלוני אוזניים, ויכין קרעי פסטה.
מנשקי קמעות
"נאום הקומץ" של גרבוז כבר זכה לערך בוויקיפדיה, ו"מנשקי הקמעות" מתוכו הפכו אותו ממתקפה על הימין לפני הבחירות לפליטת פה שמתגזענת על דתיים ומזרחיים. תוסיפו אליו את ענת וקסמן ואודי פרידן, ותשע"ה הייתה השנה שבה כולנו הקפדנו להתעצבן כל הזמן מאנשים. ואז לנקום בהם בעזרת שיימינג, שזאת בכלל המילה של תשע"ד.
נשים בזנות
חלק מעידן הפוליטיקלי קורקט שמנסה לשנות את המציאות דרך השפה ושלפעמים מרגיש קצת מנג'ס, אבל היי, אם אתם לא אומרים כושי אז אל תגידו גם זונה. בחודשים האחרונים ההתאבדות של ג', שעבדה בזנות שנים ארוכות ותלתה את עצמה בדירה הדיסקרטית שבה עבדה וחייתה, הביאה למודעות גם את המונח "זונות" אל מול "נשים בזנות". זונה, מעבר להשתרשותה כמילת גנאי, מרמזת על בחירה פעילה בעוד "אישה בזנות" היא מונח סביל, שמתאים יותר למציאות שבמסגרתה אף אישה לא בוחרת להיות זונה. היא עלולה להתגלגל לזה מתוך חיים של מצוקה, אלימות, התעללות והתמכרות, אבל זאת לא בחירה.
V15
התנועה שהובילה להחלפת שלטון נתניהו. כלומר, כמעט. כלומר, בניכוי הימנים, החרדים וחובשי הכיפה הסרוגה שבמקרה יצאו איזה 30 מנדטים. V15 באו בגישה של תצביעו כחלון ושמאלה, רק לא ביבי. בתור מישהי שתלתה שלט שלהם על המרפסת, אין מנוס מלהגדיר את עצמי כחלק מאותה בועה נלהבת, חדורת תקווה ולקוית בוחן מציאות. הם עשו יופי של קמפיין אינטרנטי שהטיף למקהלה ושכנע את המשוכנעים, על כל היתר זה פחות עבד. התבוסה אמנם הייתה מוחצת יותר מהרגיל אבל וואלה, לפחות ניסינו.
חברציצה
אחרי שמחצית מהצעירים הבריטים הגדירו את עצמם כ"לא סטרייטים" וגם שליש מהצעירים הישראליים, ושליש מהצעירים האמריקאים, נדמה שההגדרות הדיכוטומיות של סטרייט, גיי ובי מתפוגגות לאיטן לכדי רצף נזיל שעליו כולנו משייטים בנינוחות. זו הייתה השנה שבה גברים הפסיקו לפחד והודו שכל אחד הוא קצת הומו לפעמים. המילה הפרשית של השנה: חברציצה, המתייחסת לנטייתם של סטרייטים לפנק זה את זה במגע אוראלי, כנראה איפשהו בין השיחות על חומוס ומילואים. בכיף, חמודים.
פיימינג
איך מילה שאף אחד לא משתמש בה יכולה להיות חשובה? כי אולי את המילה אנשים עדיין לא מכירים, אבל את התופעה שמאחוריה כן. כלומר, ההפך משיימינג, שזה דבר מבאס שבא רע ועלול לגרום לאנשים להתאבד. פיימינג הוא לפאר ולהלל מישהו, אבל על הדרך להרים בעיקר לעצמך. נפוץ במיוחד בפוסטי פייסבוק בסגנון "אני רוצה שכולכם תכירו את אורי. אורי הוא ניצול שואה שאצלו אני מתנדב כבר שלוש שנים פעמיים בשבוע. לא משנה כמה עסוק ולחוץ לי בחיים, אני יודע שאת הביקור אצל אורי אני לא מפספס. ולא רק בגלל שהוא איש מרתק ומקסים, אלא גם בגלל שאורי מכין את עוגות התפוחים הטעימות ביותר שטעמתי בימי חיי. בחודשים האחרונים, אורי גם מוכר את העוגות האלו בדוכן הקטן שלו בשוק האוכל בדיזנגוף סנטר (אותו הוא פתח בעזרתי). כשתטעמו את העוגות האלה, לא תאמינו שהן לא נאפו בקונדיטוריה עילית בפריז, אלא במטבח הצנוע של ניצול שואה שעד לפני שנה בכלל לא היה לו תנור (את התנור תרמתי לו). ומה שידהים אתכם אפילו יותר, זה מחירן הזול וההוגן של העוגות האלו, שיהפכו כל ארוחת שבת לחגיגה של ממש. אז בואו לדוכן של אורי ביום שישי, לא תתחרטו". 3885654 שרים ו -0283756630987 לייקים מובטחים.
החיים עצמם
"כשאנחנו מדברים על מחירי הדיור, על יוקר המחייה, אני לרגע לא שוכח את החיים עצמם. האתגר הגדול ביותר שאנחנו עומדים בפניו, לחיים שלנו, כאזרחי ישראל וכמדינה, זה האיום של התחמשות אירן בנשק גרעיני עם מטרה מוצהרת להשמיד אותנו", עדכן ראש הממשלה בסטטוס שעלה בעקבות דו"ח מבקר המדינה על משבר הדיור, והפך לאסופת ממים ולקאצ'פרייז שחוק. מאז כבר גילינו שמשבר הדיור ויוקר המחיה לא בדרך להיפתר אבל זה בסדר, העיקר שאיראן לא השמידה אותנו בעזרת נשק גרעיני. יש לנו את החיים עצמם, פשוט לא בטוח שנצליח לשלם עליהם.
פרוטריאני ופליאו
כאילו שלהיות טבעוני, צמחוני או אומניבורי הן לא הגדרות מחייבות מספיק, השנה עלו לכותרות גם הפרוטריאנים והאנשים שעברו לפליאו ומאז חייהם התמלאו באור ובסטייקים עם חמאה ו/או שייקים קייל-מנגו. אז מה המשותף לאנשים שאוכלים רק פירות וירקות ולאלו שהחליטו על אורח חיים קדמוני הכולל המון בשר ושומן? אינספור קבוצות פייסבוק ובלוגים, כמובן, שמאגדים אנשים שנושא השיחה היחידי שלהם הוא מה שהם אוכלים וכמה נכון הם חיים, שזה מרתק ומתיש בעת ובעונה אחת.
BDS
התנועה שקוראת להחרים את ישראל ושגם השמאלנים שממש בעדה, מקללים אותה פה ושם כשעוד אמן שפתאום מפתח מצפון מחליט לבטל את ההופעה פה. ומילא הגורילאז ורוג'ר ווטרס, אבל אם הם ייגעו לנו בביונסה זה הסוף שלהם.
פליטים
לא מדובר במילה חדשה, אבל כזאת שהשנה הייתה נוכחת במיוחד. גם בארץ עם מתקן חולות וההבחנה בין מבקשי מקלט למהגרי העבודה ומחסני הילדים שוברי הלב, אבל בעיקר בסוריה עם המשבר שהגיע לשיא בתמונת הפעוט שכמה שלא ניסינו, לא הצלחנו להתחמק מלראות ולבכות. כיום כבר כולם יודעים שמדובר בבעיה שמישהו, איפשהו, חייב לפתור, וכבר יש יותר ויותר קולות שמסכימים על כך שגם ישראל צריכה לקחת חלק בפתרון הזה. גם כי פעם כולנו היינו פליטים, גם כי כולנו במרחק אסון טבע או מלחמה מלחזור להיות כאלה, וגם סתם כי אנחנו בני אדם.