אתם בני אדם פחותים ממה שאי פעם חלמתם להיות. לא משנה מה אתם קורה בחייכם כרגע, האמינו שהכל לרעה וקורה לרעתכם. יכול להיות שהדברים נראים טוב עכשיו, אך זה בדיוק מה שעליכם לשכוח כדי להפסיק לנסות לצמוח. אתם לא גזר. כל מה שמתרחש בחייכם אינו מתוזמן כדי לתת לכם השראה להתפתח כבני אדם. החיים הם לא בית ספר. בית ספר הוא בית ספר. לחיים אין תכנית לימודים, הם אינם מקנים תעודה וכל בוגריהם מתים.
בכתבה זאת תמצאו תשובות לשאלות החשובות ביותר של החיים. אני מקווה שתמצאו בה אמיתות חודרות ותובנות עמוקות בנוגע למקומכם בעולם. שכן, בסופו של דבר, התשובות שאתם מחפשים נמצאות בכתבה – ולא עמוק בלבכם. עמוק בלב הוא המקום האחרון שעליכם לחפש בו תשובות. הטילו ספק בקיומו של אוצר חוכמה, כוח ואהבה עתיק הנם את שנתו בתוככם. אין שם שום דבר. האין בכוחה של ידיעה זו להעניק לכם השראה? אתם עוד לא שום דבר ממה שרציתם להיות.
האם יש גורל?
קרה לכם שמצאתם את עצמכם חושבים על מישהו שלא חשבתם עליו כבר שנים, ואז נתקלתם באדם זה למחרת היום? קרה לכם שפיטרו אתכם מהעבודה, אבל זמן קצר לאחר מכן זכיתם בהזדמנות טובה יותר? והאם קרה לכם, רגע לפני שביטלתם צירופי מקרים כאלה כמקריות ותו לא, שמצאתם את עצמך תוהים: "האם זה היה סתם צירוף מקרים – או משהו מעבר לזה?"
ובעצם, מה גרם לכם לקרוא את הכתבה הזאת? האם גם זה היה סתם "צירוף מקרים"? או שהובלתם לרגע זה על מנת לגלות מידע חשוב על עצמכם? האם קיימים סימני דרך מסתוריים, המובילים אותנו לפגוש אנשים מסוימים, דוחפים אותנו לכיוונים חדשים ומביאים אותנו למצבים שמעולם לא צפינו מראש?
כתבה זאת תאשר עבורכם משהו שחשדתם בו לכל אורך הדרך: שצירופי מקרים אינם אלא מסרים קטנים מהשמיים, שהקיום שלכם אינו אקראי, שיש לכם תפקיד בתכנית הגדולה של החיים. למשל, אם פגשתם חבר מהעבר הרחוק בדיוק בזמן שחיפשתם עבודה, ואותו חבר הציע לכם לעבוד אצלו, אין זה משום שהיקום חיפש לכם עבודה. היקום אדיש למצב התעסוקה שלכם.
לא, אתם נשלחתם להיפגש עם החבר הוותיק כמסר לחבר. בדיוק כששקל לסגור את החברה, אתם נשלחתם אליו כ"מתנה משמיים", כמסר קטן מלמעלה לכך שאפשר לחתוך את המשכורות בחצי – ועדיין יהיה מי שיחשוב שהמשרה היא טובה אישית, אפילו סימן מהיקום. היום החבר הזה מיליונר.
אז אם לפעמים נדמה לכם שהחיים חסרי משמעות, זה רק בגלל שאתם לא רואים את התמונה הגדולה. בתמונה הגדולה, רק החיים שלכם חסרי משמעות.
מהו הייעוד שלכם בחיים?
בספרו "גלה את ייעודך", רובין שארמה כותב שרוב האנשים לא לוחצים על כפתור ה"עצור" בחייהם, אפילו לא לדקה אחת, כדי לעצור ולשאול למה הם כאן - ומה הם נועדו לעשות כאן. רובנו עושים היום פחות או יותר את מה שעשינו אתמול, אחרי שאתמול עשינו פחות או יותר את מה שעשינו שלשום. וככה אנחנו מגיעים לסוף החיים עם תחושה טרגית של החמצה, עם הידיעה שלא הגשמנו את ייעודנו בחיים.
אז לפני שתגיעו לסוף החיים, כדאי שתלחצו רגע על כפתור ה"עצור" ותשאלו את עצמכם: מה מקומכם בעולם? מה ייעודכם? לכל אדם בעולם יש ייעוד, וטוב יהיה אם יותר אנשים יגלו את הייעוד שלהם. הרי כשאנחנו פועלים מתוך הייעוד שלנו, אנחנו עושים את מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות - שהוא תמיד גם הדבר שאנחנו הכי טובים בו. ככה זה.
איך אתם יכולים לגלות את הייעוד האמיתי שלכם? את הסיבה האמיתית שבגללה אתם נמצאים כאן? את הסיבה שבגללה אתם בכלל קיימים? זה יותר קל ממה שאתם חושבים. לא צריך להירשם לסדנה ולא צריך לקרוא עשרות ספרים. הרי התשובה כבר נמצאת עמוק בתוככם. פשוט:
1. שלפו גיליון נייר ועט.
2. כתבו בראש הדף את השאלה: "מה הייעוד שלי בחיים?"
3. כתבו כל תשובה שעולה לכם בראש – בלי לחשוב יותר מדי.
4. חזרו על שלב 3 עד שתכתבו את התשובה האחת והיחידה שגורמת לכם לבכות.
"הכתיבה האוטומטית" נועדה לנקות את הראש מכל ההתניות החברתיות שצברנו במהלך החיים. היא מאפשרת לנו לכתוב מתוך תת-המודע שלנו, מתוך הלב. תשובות השווא יבואו מהמוח שלכם. אבל כאשר התשובה האמיתית תגיע סוף סוף, והיא תגיע בסוף, התחושה תהיה כאילו היא מגיעה אליכם ממקור אחר לגמרי. מהלב, מהתת-מודע או מאלוהים. זה לא חשוב.
כי כאשר תמצאו את התשובה הייחודית שלכם לשאלה למה אתם כאן - לא יהיה לכם כל ספק. אתם תרגישו שהתשובה ממוטטת את עולמכם. אתם תרגישו שיש למילים האלה אנרגיה מיוחדת, מסר אישי שנכתב במיוחד עבורכם. ואז אתם תפרצו מיד בבכי בלתי-נשלט. למה בכי? כי התשובה שלכם היא: "מנהל תוכן שיווקי".
כן, זה הייעוד שלכם בחיים. אחרי שתשחררו את המוח שלכם מכל ההתניות החברתיות שגרמו לכם לכתוב "סופר" או "מוזיקאי", או, עוד יותר פתטי, "לעזור לאחרים" - תגלו שעמוק בפנים אתם באמת ובתמים מנהלי תוכן שיווקי. האם יש מנהלי תוכן שיווקי טובים מכם בשוק? בוודאי. אתם אפילו לא באלפייה הראשונה. אבל זה הדבר הטוב ביותר שאתה יכולים לעשות. הרי ניסיתם לעבוד בשימור לקוחות, ושם הייתם עוד יותר גרועים.
האם אתם מלאכים שנפלו אל המישור הארצי?
האם אתם ישויות מלאכיות שנלכדו על המישור הארצי בגוף פיזי? האם אתם צאצאים או גלגולים של תרבות עתיקה ומתקדמת שהושמדה באסון טבע אדיר? כל מי שעוקב אחר החדשות, או סתם יורד לרחוב, מתרשם מכך שהעולם מלא בישויות אנוכיות והרסניות. אבל ביניהם יש מיעוט יוצא מן הכלל. מיעוט זה נפל למישור הארצי, ומתקיים בו, אך הוא אינו מכאן. אלה הם בני אטלנטיס האבודה, שעליהם מסופר, מעט במעורפל, בסיפורי גן העדן והמבול - מיתוסים שקיימים, בשינויי גרסאות, כמעט בכל התרבויות העתיקות. צאצאי מלאכים אלה הם שומרי הסף, נושאי האור, משמרי ההרמוניה האוניברסלית עם היקום.
אבל זה לא אתם. אתם מהחארות הארציים ברחוב. לא אטלנטיס, לא דוד המלך, לא הנסיכה אנסטסיה לבית רומנוב. אתה סתם אנשים. כל שאר האנשים יצורים אסטרליים, בעלי כוחות ריפוי אדירים וייחוס חייזרי בן מיליוני שנים לפחות. אבל לא אתם. אתם סתם אנשים. סתם אנשים אנוכיים והרסניים ברחוב.
מה החלומות שלכם אומרים עליכם?
חלום הוא הסיפור המשעמם ביותר שאפשר לספר. את מי זה מעניין בכלל מה חלמתם? לספר לאדם אחר חלום שחלמתם פירושו להרדים אותו במקום. כל סיפור אחר מעניין יותר מהחלום, כי אפילו אם הסיפור לא מעניין בכלל, לפחות הוא קרה באמת. ואפילו אם הוא לא קרה באמת, אפילו אם הוא בדיה גמורה, לפחות הוא היה יכול לקרות. אפילו אם הוא סיפור חסר כל היגיון או עלילה, אפילו הוא סיפור שמספר אדם מטורף או מסומם עד קצה גבול היכולת האנושית להיות מטורף או מסומם, עדיין אין בו קפיצות אמונה חסרות שחר בסגנון "ואז נשכבתי על הספה, שנראתה כמו ספה, אבל בתוך החלום ידעתי שזה חד-קרן".
למעשה, החלום הוא סיפור משעמם עד כדי כך, שמשחר הפרה-היסטוריה אנשים שילמו לאנשים אחרים כסף אך ורק כדי שיקשיבו לחלומות שלהם. ואפילו אז אותם מאזיני חלומות לא היו מסוגלים פשוט לשבת שם ולהקשיב, עד כדי כך הדבר המיט עליהם שעמום, שהם היו חייבים להפוך למפרשי חלומות, כלומר להמציא סיפורים משל עצמם. מפרש החלומות היה אומר לבעל החלומות: חד-קרן? זה ודאי סמל למיניות המודחקת שלך. ובכלל לא חשוב אם זה היה נכון או לא, העיקר שהחולם יפסיק לחפור על החלום שלו ויעבור לדבר על המיניות שלו. זה הרבה יותר מעניין.
מהו הסוד של "הסוד"?
ב-2006 יצא לאקרנים סרטה של רונדה ביירן, "הסוד". הסרט גרף 65 מיליון דולר. באותה שנה יצא גם ספר "הסוד", שתורגם ל-46 שפות ומכר 20 מיליון עותקים. גם בישראל הוא היה רב-מכר. ואפשר להבין למה: "הסוד" מספר לנו סוד מדהים על עצמנו. "אתם המגנטים החזקים ביותר ביקום!", מספרת לנו רונדה ביירן. "כשאתם חושבים, המחשבות האלה משוגרות ליקום, והן מושכות כמו מגנט את כל הדברים הדומים שנמצאים באותו תדר".
לפי "הסוד", הסוד של היקום הוא "חוק המשיכה". "חוק המשיכה" קובע שהיקום מגשים את כל המחשבות שלנו, לטוב ולרע. אם אנחנו חושבים שדברים רעים יקרו לנו - הם באמת קורים לנו. ואם אנחנו חושבים שדברים טובים יקרו לנו – אנחנו תמיד מופתעים לטובה. אם נאמין שנקבל את התיק היוקרתי, מבטיחה לנו ביירן – באמת נקבל אותו. ו"הסוד" מביא שלל עדויות של אנשים שביקשו מהיקום משאלות והוא נענה להן. היו שביקשו להתעשר, היו שביקשו להרזות והיו שביקשו להירפא מסרטן. וכולם קיבלו את מבוקשם.
אבל יש בעיה במודל הכלכלי של היקום. כי אם נבקש מהיקום את התיק היוקרתי והוא, ברוב חסדו, יעניק לנו אותו – הוא יעניק לנו אותו על חשבון בעל חנות תיקי היוקרה. ועל חשבון מעצב תיקי היוקרה. ועל חשבון יצרן תיק היוקרה ויבואן תיקי היוקרה. ועל חשבון חוג הפסנתר במוסד הפסיכיאטרי, שממומן ממיסי מכירת תיק היוקרה - חוג שבלעדיו אפשר להשתגע. לא, היקום לא ילך על זה.
כי היקום נענה לכל הבקשות, בהחלט, אבל רק לבקשות שמבקשות להיטיב עם זרים גמורים. היקום לעולם אינו נענה לבקשות אנוכיות. וזה הסוד של הסוד של "הסוד": שאף אחד, אף פעם, לא ביקש משהו עבור מישהו אחר. אף אחד אף פעם לא ביקש שמישהו, שהוא מעולם לא פגש, יקבל תיק יוקרתי. אף אחד אף פעם לא ביקש שמישהו, סתם מישהו בסין, ירד במשקל. זה היה עובד - הסיני היה מרזה ללא מאמץ - אבל אף אחד אף פעם לא ביקש.
כמו שאף אחד אף פעם לא ביקש שיהיה חוג פסנתר למוסד פסיכיאטרי. חוץ מהמאושפזים עצמם. והם עצמם לא קראו את "הסוד", כי גם את חוג הקריאה קיצצו להם. היקום לקח להם את חוג הקריאה בגלל המחשבות הרעות של בני האדם. למעשה, בכל פעם שאדם קורא את "הסוד", איפשהו בעולם, כמו מגנט ענק, היקום לוקח חזרה חוג פסנתר ממוסד פסיכיאטרי.
מה אתם יכולים ללמוד מסיפורו המדהים של אקיו מוריטה?
אקיו מוריטה, ממייסדי תאגיד 'סוני', הפך את יצרנית הרדיו-טרנזיסטור הראשון לאחד המותגים המוכרים והמוערכים ביותר בעולם. בספרו "תוצרת יפאן" מספר מוריטה כי אחת ההחלטות הקשות והחשובות ביותר שקיבל הייתה לדחות הצעה מתאגיד 'בולובה' לרכוש 100,000 מן הרדיו-טרנזיסטורים המהפכניים שלו בתקופה שבה לא מכרה החברה אפילו 10,000 יחידות לחודש. כמות הכסף שהוצעה לו הייתה גדולה פי עשרה מערך החברה באותו זמן. ובכל זאת מוריטה דחה את העסקה.
מדוע? אך ורק מפני ש'בולובה' רצו לרשום את שם החברה שלהם על מכשירי הרדיו. מוריטה הבין כי בעודשבטווח הקצר המכירה תעזור לחברה, בטווח הארוך היא תבנה את שמה של 'בולובה' במקום שמה של 'סוני'. מנהלי 'בולובה' לא האמינו למשמע אוזניהם. מוריטה אמר להם: "בעוד חמישים שנה, שמה של החברה שלי יהיה גדול כמו שלכם, ואני ידע שהרדיו שיצרתי יעזור לנו לפתח את השם הזה".
כמובן, כל שותפיו של מוריטה סברו שהוא משוגע. אבל היום 'סוני' היא אחת מהחברות המובילות בעולם במוצרי אלקטרוניקה, בתעשיית הקולנוע ובקונסולות למשחקי וידאו. היא מכניסה למעלה מ-70 מיליארד דולר בשנה.
אז מה אתם יכולים ללמוד מסיפורו המדהים של אקיו מוריטה? שום דבר. מה, אתם פיתחתם רדיו-טרנזיסטורים מהפכניים? לא. מישהו הציע לקנות את הרדיו-טרנזיסטורים המהפכניים שלכם? לא. אז מה אתם רוצים? אתם לא אקיו מוריטה. אתם לא ממייסדי 'סוני'. אתם סתם נדחפים לכל חיים שאתם שומעים עליהם. בכלל לא מעניין אתכם הסיפור של אקיו מוריטה. אתם מתעניינים רק בעצמכם.
איך אפשר לתקשר עם המתים?
דמיינו שאתם נמצאים בשדה פסטורלי. מהשדה יוצא שביל המוביל אל פתח מערה רחבה. המערה מוארת משני עבריה באור לפידים. המערה ספירלית ואתם יורדים איתה עמוק אל בטן האדמה. בבטן האדמה אתם מוצאים את עצמכם על גדה של נהר ערפילי. מתוך ים הערפל מגיחה ספינה ויקינגית עתיקה. הספן עוטה גלימה ארגמנית. הגלימה מסתירה את פניו.
אתם עולים על הספינה. הספינה לוקחת אתכם לגדה האחרת. אתם יורדים אל החוף ומגלים שאתם בבוסתן תפוחים. שביל בין העצים מוביל אתכם לבית אבן קטן. אתם נכנסים לבית ומופתעים לגלות שהוא גדול משמעותית מכפי שהוא נראה מבחוץ. בבית רהיטי העץ הכבדים מרופדים בקטיפה והאח בוערת. מדלת צדדית נכנסת נשמת המת.
של מי הנשמה הזאת? האם זאת הנשמה של אמא או אבא? הנשמה של סבא או סבתא? אם כן, צאו מהבית, לכו בשביל הבוסתן, עלו חזרה על הספינה הוויקינגית וטפסו במעלה המערה אל פני האדמה.
כי די, אי אפשר שכל תקשור עם המתים יהיה עם סבתא. יש הרבה מתים בעולם, מלא סבתות מתות. למה דווקא הסבתא שלכם? למה לא לשאול לשלומה של סבתא אחרת? אם כל כך דחוף לכם לתקשר עם סבתא, למה לא תקשרתם איתה כשהיא הייתה בחיים? כל היום היא ישבה בבית אבות וחיכתה שתתקשרו איתה.
ובכלל, כמה צרי אופקים אפשר להיות? ירדתם עד עולם המתים כדי להחליף עוד מילה עם סבתא? מה היא כבר יכולה להגיד לכם? שתתלבשו חם? למה לא לדבר עם נפוליאון בונפרטה? מה, לא מעניין נפוליאון בונפרטה? האיש כבש את כל אירופה. הסבתא שלכם גם כבשה את כל אירופה? לא נראה לי.
האם אנחנו עומדים בפתחו של עידן חדש?
לא. דבר לא נשקף בחלוננו. אין אנו רואים שחר חדש מפציע. אין אנו עדים למלחמה אדירה בין כוחות האור לכוחות החושך. אף טלטלה גדולה אינה מטלטלת את עולמנו. שטף המידע הזורם אלינו מכל ערוצי התקשורת אינו משאיר מקום לספק: לא קורה פה כלום. איננו עדים ללידתו של אדם חדש, תהליך שאינו קורע אותנו לגזרים מבחינה חברתית, כלכלית ורוחנית. חשוב להבין שזהו אינו כלום מקרי או מבודד, אלא חלק מתהליך כלל-עולמי של בלימה, דשדוש ושעמום עמוק. כל הסדר החברתי הישן משתמר, כל כוחות הנפש הערים באדם – נרדמים.
זה מפתיע בהתחשב בכך שבשנים הקודמות היינו עדים לשינויים דרמטיים ומהירים, ושינויים דרמטיים ומהירים עוד יותר צפויים לנו בעתיד. אבל אתם, קוראי הכתבה הזאת, לא עדים לדבר מכך. אף לא לרמז. תקופת חייכם אפילו אינה תקופת מעבר, היא סתם שנים. לפניכם היו עידנים; אחריכם יהיו עידנים; אבל אתם, קוראי הכתבה הזאת, אתם לא חיים בעידן – אתם חיים בסתם שנים.
והסתם שנים שלכם אינן מאופיינות בהמשכיות סתם, שיכולה להיות מבורכת בהחלט, אלא בסתמיות גדולה. אלו הן שנים ללא שום משמעות היסטורית או רוחנית עמוקה. לחיים שאתם חיים אין משמעות בסיפור הגדול של גזע האדם, של הפלנטה ארץ, אפילו לא בסיפור המקומי של המדינה, של העיר או של המשפחה שלכם.
בהשאלה ניתן לומר שאתם חיים בימי הביניים, אבל לא בימי הביניים המעניינים עם האבירים והקוסמים – בימי הביניים שאף אחד לא זוכר מה קרה בהם. נגיד, במאה ה-7. אתם חיים בשנות ה-30 של המאה ה-7. ואפילו לא במקום מעניין בשנות ה-30 של המאה ה-7, כמו חצי האי ערב בימי הנביא מוחמד, בשנות ה-30 של המאה ה-7 במזרח סיביר. אתם חיים בעמים הטונגוסים.
לעמים הטונגוסים קוראים כך כי כולם נטמעו במרוצת השנים ברוסיה, כך שמתי מעט שרדו, ומעטים עוד יותר, אם בכלל, יודעים היום להבדיל ביניהם. אז לא שזה חשוב, אבל אם זה חשוב לכם אתם אורוקים, עם טונגוסי שחי במזרח סיביר בשנות ה-30 של המאה ה-7. סתם אנשים בסתם שנים, שחיו סתם חיים מחוץ להיסטוריה. לא התעוררות גדולה, לא עידן חדש, לא תור זהב. תור קש או פח. אז זה מה שאתם, קוראי הכתבה הזאת.
ואיך להרשים את כולם במפגש חברתי?
>> עוד שאלות שכדאי לכם לשאול: mako חוזר בתשובה