כשהייתי בת 24 עברתי מהפריפריה לתל אביב. התקבלתי ללמודים באוניברסיטת תל אביב, ופרט לאתגר הגדול שבלימודי המשפטים, עמדו בפניי לא מעט אתגרים, ובראשם- כל הפיתויים שיש לעיר הגדולה להציע. כשגדלים במקום שהאופציה היחידה לבזבז בו כסף היא המכולת השכונתית, קשה לעמוד בפיתויים האלה, וגם לא כל כך כדאי - ברים, מסעדות, חנויות. מצאתי עבודה בתור מארחת באחד הברים שברחוב דיזינגוף וניסיתי לתמרן בין ימי לימודים עמוסים לבין משמרות בעבודה. המשכורת הקטנטנה שהרווחתי ניסתה לכסות את ההוצאות הרבות שהיו לי בתור סטודנטית שעברה למרכז, אבל היא לא ידעה להתמודד עם האהבה הכי גדולה שלי - שופינג.
בתל אביב נחשפתי למעצבים הישראלים הצעירים. המחירים של הבגדים שלהם לא נראים לי בשמיים כיום, אבל כשאת סטודנטית, אולי עדיף להיכנס לחנות זולה בקניון מאשר להוציא מאות שקלים על שמלה? טוב נו, לכו תסבירו את זה לבחורה צעירה בת 24. הארון שלי שמח מאוד באותה התקופה. הייתי מקפידה להגיע לכל הירידים ולפזר שקלים בין דוכנים, למרות שביום יום בכלל טבעתי בין ספרי הלימודים העבים כשאני בכלל לובשת פיג'מה.
את הבילויים עם חברים ואת הארוחות המפנקות במסעדות בזמן שנותר החלפתי באוכל פשוט ובסיסי שהכנתי בבית וצמצמתי כל תחום שלא היה קשור לקניות. המחשבות על פריטי אופנה שראיתי בחנויות לא יצאו לי מהראש ופיתחתי סוג של אובססיה לשופינג. כל מה שהעסיק אותי באותם ימים זה מתי אני מתחדשת לי בפריט אופנה חדש, וגם אחרי שהשגתי את המטרה, לא נרגעתי וחשבתי במידי על היעד הבא.
למעשה, אפשר לומר שהדבר היחיד שגרם לי להרגיש תחושת סיפוק ואושר בתקופה הזו היה הרגע אחרי הקנייה. ואם זה לא מספיק בעייתי לכשעצמו, אותו "אושר" היה רגעי והתעורר כצורך כל פעם מחדש. הייתי צריכה להאכיל אותו כדי להמשיך ולהרגיש את אותה תחושת סיפוק. ומה זה אומר להאכיל? כמובן לרכוש עוד ועוד בגדים שיתנו לי את אותה תחושת ביטחון וסיפוק שהתמכרתי אליה.
"נאלצתי לפנות את הדירה שלי"
בוקר אחד הופיעה על מסך הכספומט ההודעה האכזרית ביותר – "לא ניתן למשוך כסף מהחשבון". נחרדתי. ברגעי מצוקה כלכליים בגיל הצעיר הזה, הדבר ההגיוני היה להתקשר להורים שלי, אבל הייתי פשוט נבוכה מדי. איך אגיד להם שנתקעתי בלי כסף כי פשוט הייתי חייבת חצאית ניאון ורודה שגרמה לי להראות כמו קורבן אופנה? נלחצתי מאוד. היו לי הרבה תשלומים על הראש ובעל הדירה לא היה מוכן לגלות הבנה כלפי המצב שלי.
נאלצתי לפנות את הדירה ששכרתי במרכז תל אביב ולעבור למעונות שבאוניברסיטה. זו הייתה ירידה משמעותית בתנאי המחייה שלי והיא השפיעה באופן ישיר על רמת הריכוז והעניין שלי בלימודים. כדי להתמודד עם החובות, השתמשתי בכספי החיסכון והסתרתי את זה מהוריי כדי שלא יכעסו. התביישתי בעצמי אבל לא הצלחתי לעצור.
הזמן עבר וההתדרדרות המשיכה. הפכתי לאובדת עצות והתחלתי לבקש כסף מחברים כסף כדי לגמור את החודש. זה תמיד היה מאוד מביך וניסיתי לרסן את עצמי, אבל כל הזמן נתקלתי בעוד ועוד פריטי אופנה שרציתי ולא הצלחתי לעצור. שלא נדבר על ימים של סיילים מטורפים ברשת שדרדרו את המצב אפילו יותר. התחלתי להבין שמשהו בהתנהלות שלי איננו תקין ושיש צורך בשינוי עמוק ויסודי. אבל הרגע שגרם לי לעצור את הכל הוא הרגע בו פשוט כבר לא היה לי ממי לבקש. ולא לקניות, כי אם לדברים הכי בסיסיים של החיים: כסף לסופר, לחשבונות במעונות. הרגשתי שאני כבר לא יכולה לתפקד כאדם עצמאי בעולם הזה, שהכל יצא משליטה. נפלתי חזק.
זה לא בדיוק נדיר להיות אישה שאוהבת קניות, אז מה בכל זאת גרם לי להבין שמדובר בהתמכרות? התמכרות מגיעה בכל מיני אופנים. ישנם חומרים שממכרים ברמה הפיזית, אבל במקרה הזה, מדובר כמובן בהתמכרות רגשית. ואיך תדעו שהתחביב שלכם הפך להתמכרות? כשהוא מתחיל להוביל להשלכות שליליות ובא על חשבונם של צרכים חשובים אחרים.
שלא כמו גמילה מסמים ואלכוהול, במקרה הזה לא יכולתי פשוט להכניס את עצמי לתוכנית גמילה, אלא ללמוד להתנהל עם האהבה העזה הזאת לשופינג. זה לא קרה בבת אחת. זה לקח שנים של ריסון עצמי, חישובים כלכליים ובעיקר ההבנה שאם חוויית השופינג מגיעה עם פרץ אדרנלין גבוה במיוחד בתוספת תחושה שאני עושה משהו מסוכן, שאני לא באמת יכולה להרשות לעצמי - כנראה שמוטב לנשום עמוק, להתרחק מהבגדים, לצאת מהחנות ולחזור כשאני מרגישה שקולה יותר.
היום, מספר שנים לאחר מכן, אני עדיין מקבלת את תחושת ההתלהבות הזאת בכל פעם שאני קונה פריט, שניים או חמישה. זה עדיין מגיע עם קצת אדרנלין, עדיין מרגיש קצת כמו חטא, אבל עכשיו, כשכל שקל שאני מוציאה ומכניסה מחושב ורשום, הצלחתי לאזן בין שד הקניות הקטן למבוגר האחראי ששוכנים בתוכי. והחשבון? הוא בפלוס, תודה ששאלתם.