אפשר כבר לדבר על הצד של הגברים בסיפור הזה או שמוקדם מדי? כמעט חצי שנה עברה מאז שחשיפת המפיק האנס הארווי ויינשטיין הציתה מחדש את הדיון על אלימות וכפייה ביחסים בין המינים. נשות הוליווד לקחו את השיח הפמיניסטי מהקבוצות הסגורות בפייסבוק ושמו אותו ב"ערב טוב עם גיא פינס". גם אם היינו רוצים להיות ציניים ולזלזל בבאז של תנועת #metoo, חייבים להודות שהסולמית המפורסמת עזרה לפתוח מרחב בטוח בו נשים יכולות לספר על הפגיעות שעברו, ולהאיץ את השינוי שמתחולל בסטנדרטים הציבוריים. אז בזמן שאנחנו משרטטות מחדש את גבולות השדה המיני, אולי הגיע הזמן לדבר על הצד שלנו, הגברים, בכל הסיפור הזה.
מעבר לרצון המובן שגברים ישתקו לרגע אחד ויתנו לנשים לדבר (אני כמובן לא יודע לשתוק, וכן, אני מודע לאירוניה), אנחנו לא רוצים לשמוע את הצד של הגברים כי אנחנו מניחים שהגברים רק יבכו על העולם הישן שאבד להם, מה שלא מעט מהם עושים. כשאנחנו שומעים 'הצד של הגברים', אנחנו מדמיינים את ברקו שואל בחשש, "מה, גבר כבר לא יכול לתת לאשה מחמאה?".
התרגלנו לחשוב על הצד הגברי במשוואה במושגים של ויתור - אנחנו מוותרים על הפריבילגיות שלנו, על המקום הבכיר שלנו במערכת לא שוויונית, אבל בעצם על מה אנחנו באמת מוותרים? על הצורך ללחוץ ולדחוף ולמתוח את הגבולות עד כיבוש היעד? על המשחק הנדוש והישן בו הגברים תמיד בהתקפה והנשים בהגנה? מה יקרה כש"לא" מהוסס כבר לא ייתפס כהזדמנות לניסיון שכנוע נוסף?
תנו לי להרגיע אתכם, אנשים לא יפסיקו להזדיין. בהנחה שמשחק התפקידים באמת הדדי, כלומר בהנחה (הבעייתית אמנם, אבל נפוצה מאוד ודי מציאותית) שנשים רבות אכן אומרות "לא" מהוסס כדי למלא את התפקיד שלהן בהצגה המתחסדת, אז הטקס יתעצב מחדש עם כללי משחק חדשים. כמו שגברים ילמדו שבלי "כן" לא ממשיכים, גם נשים ילמדו שאם הן לא יביעו רצון מפורש, שום דבר לא יקרה. בני אדם הם יצורים מאוד אדפטיביים, בטח כשמדובר בסיפוק דחפים, ואני בטוח שמהר מאוד נלמד לעשות סקס בלי תחומים אפורים.
אם מותר כבר לדבר על הצד של הגברים, אז בינינו, גם אנחנו לא כל כך אוהבים את התחומים האפורים. המטרה הראשונה של המהפכה הזאת היא כמובן הביטחון והחופש של הנשים, אבל גם אנחנו, או לפחות רובנו, יכולים ליהנות מפירותיה. הצורך להיות היוזם, התוקף, המשכנע והכובש אף פעם לא נתפס אצלי כחופש, אלא כעול. אני בחור קצת ביישן (כמו כולם) ויש לי חרדת דחייה קשה (גם תופעה לא נדירה). אף פעם לא הרגשתי נוח ללחוץ ולהציק, לשלוח ידיים ולתקוף את המטרה בביטחון מלא. אני צריך אישור מהצד השני, וככל שהאישור הזה יותר עמום ומטושטש, נפתח כר רחב יותר לכל החרדות והשנאה העצמית שלי.
אני לא לבד בסיפור הזה, אנחנו הרוב הדומם. רובנו לא ציידים, ואנחנו מתקשים למצוא את עצמנו בשדה הקרב של יחסי המינים בישראל. כל אותם מרכזי "אומנות הפיתוי" מלאים בגברים שלא נולדו להיות ציידים, ולוקחים קורסים מביכים בניסיון להפוך לכאלה. הגיע הזמן שכל הבנים הרגישים והביישנים (כלומר הנורמליים) יפסיקו לפחד ויאמצו בשמחה את השינוי. אנחנו לא צריכים להסתכל על זה כעל ויתור, אלא כהסרת עול, כשחרור. התנועה לשחרור הגבר מהגבריות.
המודל הסקנדינבי
כשהייתי סטודנט לקולנוע, התארח אצלי קולנוען פיני צעיר, בחור קטן וחייכן שנראה שלם עם עצמו במידה שלא הכרתי בארץ. הוא היה סטרייט אבל אצל הפינים קשה להבדיל, בעיקר כי הם לא מרגישים צורך להדגיש את זה בכל רגע ורגע. אנחנו כל כך רגילים לסטרייטיות טווסית וקשוחה, שכל זכר שלא מעלה הצגה שלמה סביב הזין שלו (המטאפורי), לא נתפס כסטרייט. אבל הוא הרגיע אותי, למרות היותו עדין וקצת נשי, הוא נמשך לבנות, ואפילו מסתדר לא רע בתחום הרומנטי.
בפינלנד, הוא הסביר לי, נשים מתחילות עם גברים לא פחות מהמצב ההפוך (ולא רק כדי למצוא חתן). תראו מה זה, מתברר שגם נשים רוצות סקס, גם נשים יכולות ליזום, שמרחב מיני שוויוני הוא לא המוות של החשק וההנאה. בתור בחור שתמיד התקשה להתחיל עם בחורות, זה היה נראה לי כמו גן עדן. אם ככה נראה עולם של שוויון בין המינים, אז תנו לי אותו בבקשה ומהר. זה מה שמסתתר מאחורי הקשת בענן הפמיניסטית, עולם חדש לכל מי שלא יכול או רוצה לדרוס ולגרוף, לקטוף ורק לקטוף.
אנחנו, הגברים הביישניים (כלומר הנורמליים), יכולים רק לשמוח על השינוי שמתחולל. בסוף התהליך לא תהיה התנזרות ומסמכים משפטיים, אלא חופש וביטחון. המרחב המיני החדש יהיה ברור ומוגדר יותר, אבל הגבולות דווקא יאפשרו חופש פעולה ומגוון. המגוון הזה יעשה לכולנו טוב, כמו שלימדו אותנו בגן, כשמשחקים יפה כולם נהנים יותר. בהתחלה, המפגש המיני הראשוני אולי יהיה קצת יותר מביך, אבל כל מפגש מיני ראשון הוא מביך (אותי לפחות), וברגע שנעבור את שלב "זה בסדר?", אני בטוח שנראה שהבהירות החדשה היא הרבה פחות מלחיצה ומעיקה.
את מגפת המצ'ואיזם בחברה הישראלית אנחנו לא נתקן, זה דורש שינוי משמעותי יותר שמתחיל כבר בתחרויות השתנה בבית הספר היסודי, ממשיך בצבא וכמעט מגדיר את הזהות הלאומית שלנו. אבל גם אם לא נשנה את הגבריות הישראלית מהיסוד, לעת עתה אפשר להסתפק במטרות צנועות יותר ולהרגיע את כל הגברים החוששים. מי שכותב את הטוקבקים הזועמים על פמינאציות הם לרוב לא בעלי חיי המין העמוסים ביותר, אלא גברים שמתוסכלים כי הם לא מצליחים לשחק את המשחק, ומדמיינים שפעם זה היה קל יותר, לפני שנשים החליטו להחליט דברים בעצמן.
אז בואו נבהיר: לא היה לכם סקס קודם, גם לא בשנות החמישים וגם עכשיו ככל הנראה לא יהיה. אבל אם באמת נעבור את השינוי שכל כך מפחיד אתכם, אתם תמצאו את עצמכם במרחב מיני רגוע יותר, ותוכלו להתנהל בו יותר בקלות. אם נשים יוכלו להתנהל במרחב הזה בביטחון, כולנו נרוויח. אני אחטא בפסיכולוגיזם ואניח שכל אותם גברים גם חוששים בדיוק כמוני מדחייה, ורואים את כל הגל הפמיניסטי הזה כדחייה אחת גדולה. אבל זאת לא דחייה, זאת הזמנה, הזמנה לשחק ביחד ולא אחד נגד השנייה.
רובנו לא ציידים ולא טורפים, בואו נודה בזה. מי שיידפק מהשינוי זה המיעוט הסליזי שתמיד שנאנו, לנו יש רק מה להרוויח. השדה המיני בישראל היה שדה קרב, ועל כל לוחם גיבור היו חמישה ג'ובניקים שהתקשו לאמץ את דרכי הכיבוש. עכשיו הלוחמים מאבדים מיוקרתם, חלקם אפילו מוקעים, ושדה הקרב מתחיל להפוך רגוע יותר, בתקווה שבהמשך הוא כבר לא יהיה שדה קרב בכלל. כשהיום הזה יגיע, כשהשלום והשחרור יגיעו, כשכולנו, נשים וגברים, נרעה באחו המיני בשלווה וביטחון, לכולנו יהיה יותר כיף, אני מבטיח.