התאומות ליעד ועדיאל כהן מירושלים חושבות, מדברות ואפילו קולעות צמות זהות. כשמסתכלים עליהן לובשות מדי מג"ב ונושאות נשק, קשה להאמין שעד לפני כשנה הן בכלל היו בנות שירות חרדיות שהתרוצצו ממחלקה למחלקה בבית החולים שערי צדק.
בעולם החרדי, הגיוס לצבא ובטח למשמר הגבול לא בא בחשבון. כשמדובר בשתי בנות, מדובר בצעד קיצוני אפילו יותר. "קיבלנו את ההחלטה הזו ביחד", הן אומרות. "היה ברור לנו שאין לנו מה לחפש יותר כבנות שירות לאומי בבית החולים, מיצינו את זה. רצינו לתרום לחברה. זה היה בנשמה שלנו להתגייס לצבא".
"חיינו בעולם אחר לגמרי. למדנו באולפנה דתית. מי חשב בכלל על שירות במשמר הגבול כלוחמות או בכלל להתגייס לצבא? החרדים מחרימים את מי שמתגייס. זה היה תהליך ארוך ומורכב עד שהגענו למסקנה שאנחנו יכולות ורוצות לתרום יותר לביטחון המדינה כלוחמות ולא כבנות שירות לאומי. להיות שוות בין שווים".
רעם ביום בהיר
המהפך של הבנות והיציאה בשאלה נמשכו כארבעה חודשים; הדרך החוצה לא הייתה קלה. "כולם בסביבה שלנו היו בהלם. לא הבינו מאיפה זה נפל עליהם. ההחלטה שלנו לצאת בשאלה ולהתגייס לצבא נפלה על ההורים שלנו כמו רעם ביום בהיר. לקח להם המון זמן לעכל את הבשורה. לא עזבנו את הבית, כי היה חשוב לנו שנהיה בקשר טוב עם ההורים, אבל זה היה קשה. אמא התחילה לזרום איתנו ותמכה, אבל אבא התנגד".
אחרי שסיפרו לכולם, השתיים ניגשו ללשכת הגיוס בירושלים וביטלו את הפטור משירות צבאי. "בלשכת הגיוס לא הבינו מה אנחנו רוצות מהם. זה היה בשיא ההסתה נגד החרדים. ברחובות השתוללו ובובות של חיילים נתלו בשכונות חרדיות", הן נזכרות. "אבל הגענו נחושות עם מטרה אחת: להתגייס למג"ב בכל מחיר. זה פשוט בער בתוכנו כל הזמן. לא תארנו לאן אנחנו נכנסות".
למה דווקא מג"ב?
"מי שחי בירושלים נחשף מהר מאוד לפעילות מג"ב. רואים אותם בכל פינה", מציינת ליעד בהתרגשות, "אי אפשר להתעלם מהם. אתה רואה אותם מסכנים את חייהם למען התושבים וביטחון המדינה וזה מעורר השראה וזה השפיע עלינו".
הימים הראשונים בטירונות לא היו קלים. "בהתחלה היינו בשוק טוטאלי. בחיים לא דמיינו כזה דבר", עדיאל משחזרת, "פתאום איבדנו את העצמאות שלנו. המשמעת הייתה קפדנית מאוד. היו משברים, אבל היינו חזקות מנטלית. הצבנו לעצמנו מטרה והיינו חייבות להגיע אליה".
ארבעה חודשים של טירונות מפרכת גרמו לאם להתרכך, והיא הגיעה לבקר את הבנות בבסיס עם סירי אוכל. "אמא מאוד התרככה והיום היא מאוד גאה ותומכת. בטקס הסיום היא התרגשה מאוד. גם הקשר עם אבא הפך להיות טוב יותר. זו הייתה חוויה מטורפת. הצלחנו להשתלב מהר מאוד בקורס ולהכיר חברות חדשות", מספרת ליעד.
המעבר משירות לאומי לטירונות לוחמות הוא מטורף. איך מגשרים על הפער העצום זה?
ליעד עונה קודם: "ברור שיש פער. אלה שני דברים שונים לגמרי, אבל אני חושבת שהמנטליות וכוח הרצון שלנו ניצחו את כל קושי שעמד בפנינו". עדיאל ממשיכה: "היחסים הטובים בינינו עזרו לנו לצלוח את זה. תמכנו וחיזקנו אחת את השנייה. למרות המהפך שעשינו, הוכחנו שאנחנו מסוגלות לעמוד בכל משימה שיציבו בפנינו".
הכי פייטריות בעולם
אחרי הטירונות, האחיות לבית כהן התפצלו: עדיאל הוצבה במזרח ירושלים, וליעד הוצבה בגזרה הכי חמה – בנימין. "זו גזרה מאתגרת ומרתקת מבחינתי כלוחמת. אנחנו מונעים פיגועים, לוכדים מחבלים, גם כאלה פוטנציאליים. זרקו אותי ישר למים העמוקים", מספרת ליעד. "יש רגעים מלחיצים וכמובן שאימא ואבא דואגים וחוששים, אבל הם למדו לסמוך עלינו שנשמור על עצמנו. אני מרגישה הכי לוחמת והכי פייטרית בעולם. זו תחושה מדהימה לדעת שאני שומרת על ביטחון המדינה כדי למנוע פגיעה באזרחים".
עדיאל, שהוצבה בשכונות עיסוואייה וא-טור במזרח העיר, מספרת שנלחצה בהתחלה. "לא חסר פה אקשן. זה היה משהו חדש עבורי לחטוף בלוקים, אבנים ובקבוקי תבערה, אבל עם הזמן מתרגלים לסיטואציה ומיישמים את מה שלמדנו כדי לשמור על הסדר הציבורי. בסוף, זה סיפוק אדיר לדעת שאני עושה משהו מועיל למען המדינה", היא אומרת בביטחון.
הן מודעות שהן נמצאות בסכנת חיים, אבל בטוחות בכלים שקיבלו. "אסור לנו לאבד את הערנות אפילו לרגע; אנחנו תמיד מפוקסות ונחושות. היה ברור לנו שאנחנו לא מגיעות לקייטנה, שאנחנו מסכנות את החיים שלנו למען המדינה. אנחנו נמצאות בקשר טלפוני מתמיד, מעבירות חוויות ומעודדות אחת את השנייה".
אתן פוחדות לחזור הביתה על מדים?
"אנחנו לא חוששות לרגע להגיע הביתה עם מדים ונשק. אנחנו קוראות לחרדים להתגייס לצבא בלי לחשוש. אנחנו בטוחות שהם ירגישו כמונו, שצריך לתרום למדינה כמו כולם ולא להשתמט. אנחנו לא מתחרטות לרגע על המהלך שעשינו. זה אפילו עזר לנו לחזק את הקשר עם ההורים".