תפסיקו לשקר על טיפולים קוסמטיים
כולן רק עושות "טיפולים חיצוניים" אצל הקוסמטיקאית היוקרתית ההיא, או מצטלמות עם מסיכות זהב ופחם. אף אחת לא מעלה סטורי עם מזרק תקוע בלחי, וחבל. חומצה היאלרונית, בוטוקוס, כולן שם. אין מה להתבייש. כל אחת תזהה את המצח הזה ואת השפתיים האלו ואת עצמות הלחיים שפוסלו בפתאומיות, אז בשביל מה להכחיש? ממה אתן כבר נבוכות, מזה שלא בא לכן להזדקן? למי כן? מה טבעי יותר מלהיאבק בסימני הזמן, במיוחד כשאתן עושות את זה בעדינות וטוב טעם (או שלא, לא שופטות)? הגיע הזמן לזקוף גב ופרצוף מורם ולהודות בפה מלא – כן, אני מזריקה גאה.
תפסיקו להחביא כישלונות
אנחנו חיים בתרבות של קידום עצמי. חייבים לנפנף בהצלחות, זה טוב לנטוורקינג, לעבודות עתידיות, לקורות חיים. אנחנו עושים את זה בפייסבוק, חלקנו מצליחים לא להיות נבוכים מדי ולעשות זאת גם בחיים. כמובן שיש את אלו שנהנים מזה ושעושים את זה קצת יותר מדי, כל פוסט או שיחה איתם שזורים באינספור אנקדוטות רברבניות - אלו אנשים שכולם שונאים ואין להם חברים. אבל תראו, גם הכשלונות שלנו חשובים - הדחיות שקיבלנו, הפעמים שהתרסקנו. רגעי הזנב בין הרגליים הם אלו שהופכים את ההצלחות שלנו למשמעותיות, בלי כשלונות אין ערך גם להצלחות. הכשלונות שלנו חשובים כי הם הופכים אותנו לבני אדם שלמים יותר, דמויות עגולות יותר, אנשי שיחה כיפיים יותר ובכללי טיפוסים פחות בלתי נסבלים.
שחררו מערכות יחסים וחברים שאתם שונאים
גדלתם, התרחקתם, השתניתם? לא כל מערכות היחסים שורדות את זה. ונכון שאתם חברים כבר המון שנים אבל אם אתה לא אוהב אותו, מתחמק ממנו בכל הזדמנות ומרגיש שאתה גורר את היחסים האלו כמו גיבנת מציקה, אולי הגיע הזמן לשחרר. יש חברויות שנידונו למות, אין מה לעשות. זה לא קל, זה כמעט כמו לפרק זוגיות, אבל לפעמים אין ברירה. מה שכן כדאי לזכור, זה שמתישהו יצא לכם להיות גם בצד השני. גם אתם תהיו אלו שמישהו לא אוהב יותר ושוקל אם למסמס או לפוצץ, אז גייסו קצת חמלה ועדינות.
תפסיקו להאשים את אבא ואמא
להתבוסס בילדותכם העשוקה זה לגיטימי, יש אפילו כאלה שטוענים שהורים צריכים לממן לילדיהם פסיכולוג למשך שנה, בבחינת "שברת שילמת". ועם זאת, אחרי גיל מסוים (שלושים, נניח, אם כי יש חריגות) הגיע הזמן לחדול. ההורים שלכם הם מי שהם, אתם מי שאתם, היה מה שהיה. בואו נפסיק לאכול ראש ונתקדם כבר.
תפסיקו להילחם במי שאתם
זהירות! זאת הולכת להיות פסקה של קואוצ'ר (אבל נעדיף להשתמש בביטוי "ארכיטקט מוטיבציה"): מגיעה תקופה בחייו של אדם שבה הוא אמור להביט בראי ולומר – אוקיי, ככה אני נראה ומתנהג וחושב, אלו הדברים שמרכיבים את הישות המרכזית שהיא אני. זה לא קל, רובנו עוברים שלבים כמו הכחשה, הסוואה והדחקה, אין אדם שלא ניסה להיות מישהו אחר בתקופות שונות בחיים. אבל בסוף, בהנחה שלא מצטרפים לאף תכנית להגנת עדים, מגיעים למסקנה אחת: זה אני. זה מה שיש. עם זה אני צריך לעבוד. וזה לא אומר שאתם לא צריכים לנסות להשתפר ולהתקדם ולהשתנות כל החיים, אבל בשביל לעשות את זה תצטרכו, קודם כל, להשלים עם גרסת הבסיס שהיא אתם.
תפסיקו להתאבסס על העבר
ספרו לנו כשתגלו איך.
תפסיקו לנסות להיות מעודכנים כל הזמן
זה בסדר לא לראות כל אחת ממאתיים הסדרות החדשות והמדהימות שעלו בנטפליקס. זה בסדר לא לשמוע את החדש של למי אכפת בכלל, רק כי כולם מדברים עליו. זה בסדר לא להיות מעודכן בשערוריית הפייסבוק הנוכחית שכו-לם מצייצים עליה, או מצייצים על זה שיותר מדי אנשים מצייצים עליה. כדאי שתדעו את זה מראש, כי מתישהו אתם תפסידו במירוץ הזה. כי עבודה וילדים והחיים. אין לכם סיכוי, אתם תרימו ידיים, ואתם יודעים מה תגלו? שזה לא משנה כלום. אתם פשוט תשתרכו מאחור בשלווה, מסביבכם מוטלות גופותיהם של כל הדברים שכולם דיברו עליהם לדקה ורבע, ולא יהיה אכפת לכם בכלל. איזו הקלה.
ומצד שני: תפסיקו עם הקיבעון
אולי די עם לאהוב את אותה מוזיקה כבר שלושים שנה? שום דבר הוא לא טוב כמו הביטלס? נו ברור, כי לא שמעת שום דבר מאז הביטלס. תן לטעם התרבותי שלך להתפתח, תפתח את הראש ואת האוזניים ואת העיניים, תשמע מוזיקה עכשווית בלי לעקם את האף בסנוביות אוטומטית, תראה סדרות חדשות, קרא איזה ספר פה ושם. יש עולם תרבותי שלם וחי ונושם ומתעדכן סביבך, להתבצר בקפקא ופינק פלויד לא הופך אותך לאנין, אלא למשעמם.
תפסיקו עם החשבונאות
לחלקכם זה אולי נראה פשוט, אתם הרי אנשים של נתינה, כולכם לב. אבל תראו, יום אחד אתם הופכים להורים טריים והכל משתנה. במיוחד עם אנשים שאתם אוהבים. פתאום אתם מגלים שאתם סופרים לבן או בת הזוג שלכם שעות שנה, יציאות עם חברים והחלפות חיתול. מתמקחים על כל שעה פנויה ומטלה דומסטית מייגעת. זה טבעי, אבל מוביל לעוגמת נפש. חייבים לשחרר את הספירה ולמצוא את האיזון בין לתת כמה שאפשר בלי שיקולי עלות ותועלת, לבין לא להפוך לאסקופה.
תת זא'נר: תפסיקו עם כלכלת לייקים
אלוהים אדירים, אתם בני ארבעים.
תפסיקו לאגור
מארי קונדו כבר אמרה את זה, אחרי זה גם "ניקוי המוות השבדי" התריע, אבל האמת שתמיד ידעתם את זה עמוק בלב – יש לכם יותר מדי דברים. בגדים, רהיטים, ספרים, כלי מטבח, 80% לא בשימוש, 70% מהם מגעילים (נקווה שהמגעילים חופפים לאלו שלא בשימוש). עזבו אתכם מלקנות ערימות במקס סטוק ולהזמין טונות של זבל מאלי אקספרס, תקשיבו ליפנים ולשבדים - הכיוון הוא מינימליזם. ניקיון. פשטות. זה גם יקל לכם על החיים ואם תהפכו את זה לאידיאולוגיית "יציאה מהמירוץ הקפיטליסטי" זה גם יסייע לכם להתעליין על הזולת.
תפסיקו להתעסק במה שאומרים עליכם
זה קשה, אבל אין דבר שתוקע אתכם יותר בחיים מ"מה יגידו". יש שתי אסכולות להתמודדות עם הבעתה המשתקת הזאת. הראשונה היא הגישה הפסיכולוגית הידועה כ"אפקט הזרקור", לפיה אנחנו הכוכבים של חיינו, ולכן בטוחים שאנחנו תמיד מוארים על איזושהי במה מדומיינת ושכולם מסתכלים עלינו. זה, כמובן, לא נכון. זאת אשליה שנובעת מכך שאנחנו הגיבורים של הסיפור שלנו, אבל אנחנו לא באמת מעניינים אנשים מהסיבה הפשוטה שכולם רק עסוקים בעצמם. אז כשאתם ממש מפחדים לעשות משהו שאתם רוצים, אתם צריכים להזכיר לעצמכם אמת אחת פשוטה: לאף אחד לא אכפת. האסכולה השנייה גורסת שדווקא כן אומרים, אבל תמיד יגידו. יגידו אם תעשו, יגידו אם לא תעשו. למעשה, בכל רגע נתון לפחות אדם אחד בעולם מאוכזב מכם ושניים אחרים עושים צילומי מסך מהפייסבוק שלכם ויורדים עליכם בקבוצה סודית בוואטסאפ. אין איך לברוח מזה, ולכן עדיף פשוט לעשות מה שבא לכם. תבחרו את הגישה המועדפת עליכם וקדימה, לחיות.
שחררו את איך שאתם נראים בתמונות
תייגו אותך בתמונה דוחה שכוללת שלושה סנטרים, שיער מדובלל, פצעוני מצח ובדיוק גם תפסו אותך באמצע ביס. לא נעים, במיוחד אחרי שהתרגלנו לעולם שכולו פילטרים, אבל הדרמה מיותרת. אפשר להתקדם, אפשר אפילו לצחוק קצת על עצמך. אז את לא מדהימה בכל רגע נתון ולא תקבלי מאתיים תגובות "מהממת" ו"מי זאתתתתתת". יאללה, מי ישמע.
תפסיקו דברים באמצע
אם את שונאת את הספר הזה אחרי מאה עמודים, את תשנאי אותו גם בשלוש מאות הנותרים. אם אתה שונא את הסדרה הזאת כבר שתי עונות, אפשר לוותר על השלישית. מדהים שכל כך הרבה אנשים לא מצליחים לסיים דברים, אנחנו קוויטרים בנשמה, עד שזה מגיע לתוצרים תרבותיים בינוניים. שם אנחנו מפגינים עקביות מתישה, אפשר לחשוב שהתחתנו עם הסדרה הזאת. אנחנו צופים בדברים שאנחנו מתעבים ויושבים לנו על הממיר ועל הלב סתם כי אנחנו מפחדים להיפרד. אבל מספיק. חוסו על עצמכם, חוסו על הזמן שלכם והפסיקו את מערכת היחסים הגרועה הזאת. וכן "המתים המהלכים", אנחנו מסתכלים עלייך.
תפסיקו לצאת מהבית בכח
נכון שלפי הסטוריז כולם כל הזמן רק הולכים למקומות, אבל זה לא אומר שאתם חייבים גם. סטטיסטית, 90% מהבילויים אינם מהנים, או מהנים פחות מערב בבית עם נטפליקס ופיצה. בגילכם אתם כבר יודעים אם אתם חיות בילויים או עכברי סלון ולהמשיך לצאת כשלא בא לכם, רק מהפחד שמשהו מדהים יקרה ולא תנכחו בו, זה סתם מיותר. שום דבר מדהים לא יקרה, יקרו בדיוק אותם דברים שקורים תמיד, הניחו לפומו והתיידדו עם הספה.
אבל! תפסיקו גם להימנע
אם אתה אף פעם לא יוצא מהבית, אז מדי פעם כדאי לנער את עצמך ולעשות את זה. כי בסוף מה שתזכור מהחיים זה את הפעמים ששברת הרגלים, יצאת מאזורי הנוחות ועשית משהו שממש לא מתאים לך. זה קצת מפחיד, במיוחד אם אתה סובל מהתקפי חרדה (ולכן ככל הנראה החרדה שלך היא מלחטוף התקף חרדה), אז דאג שתמיד יהיה לך חבר בהישג יד וקלונקס בתיק.
תפסיקו לעשות דברים תרבותיים רק בשביל הנראות
אתה אוהב להגיד דברים כמו "ראיתי את הסרט הרוסי ההוא בסינמטק", "קראתי את יוליסס", "אני קורא את אלנה פרנטה רק בשפת המקור" ו -"הייתי בהצגה"? טבעי, הבעיה היא שבשביל להגיד את הדברים האלו אתה צריך לראות סרט רוסי בסינמטק, לקרוא את יוליסס, את אלנה בפרנטה באיטלקית והכי גרוע – ללכת להצגה, וזה כבר פחות מהנה. אם חשוב לך ליצור מראית עין של אדם שצורך תרבות מאוד גבוהה או מאוד מגניבה למרות שאתה רק רוצה לראות "החיים עצמם" ולשמוע עומר אדם, אתה דן את עצמך לחיים של שעמום וסבל תרבותי. תפסיק להילחם במי שאתה (ע"ע) ותעשה ריקליימינג לכל הזבל שאתה צורך. הטעם שלך לגיטימי.
תפסיקו לדבר על זה שתעשו משהו
אתה מרגיש שהמימוש העצמי שלך תלוי בסדרה המדהימה שתביים, בספר שאתה רוצה לכתוב, במסע לאפריקה שאתה משתוקק לצאת אליו? מעולה, אלו חלומות נפלאים. הבעיה היא שאם רק תתיש את סביבתך בדיבורים עליהם במשך שנים, בסוף לא יישאר מהם כלום מלבד גושים קטנים של מרירות והחמצה. אז תנסה, גם אם בכלל לא תצליח וגם אם יתברר בסוף שזה בכלל לא כמו שחשבת. תפסיק לדבר על זה שתעשה משהו ותעשה אותו כבר.
תת ז'אנר: תפסיקו לצפות שיגלו אותך
אתה מוכשר נורא, נכון, אבל חשוב להבין – כישרון יש כמו זבל. באמת, כולם מוכשרים, כולם גם חכמים, זה נורא לא מרשים. אף אחד לא ישלוף אותך ממדמנת חייך וייתן לך את ההזדמנות הגדולה ואת הפריצה שאתה מייחל לה בזמן שאתה מעביר את ימיך על שזלונג. תפסיק לצפות שדברים יקרו רק כי אתה חי, הם לא.
עוד תת ז'אנר: תפסיקו לצפות שאנשים אחרים יעשו בשבילכם דברים
תלמד להפעיל מכונת כביסה, תבשל כמה דברים בסיסיים, תשלם חשבונות, תטפל בביטוח לאומי. אל תצפה מאישה שתעשה בשבילך את הדברים האלו, אל תצפי להם מגבר. אתם אנשים בוגרים וחוסר האונים הזה כבר לא חינני. לא, גם לא המבט העצובי והמשפט "אוי, אני לא יודע איך לבשל פסטה". כולה פסטה, תלמד לבשל אותה.
תפסיקו לשקר ברשתות החברתיות
זה כולל תמונת פרופיל מלפני עשרים שנה שלא מייצגת אותך, אבל גם את כל הונאות הרשתות החברתיות המקובלות. מי שיכיר אותנו רק מהפייסבוק או האינסטגרם יחשוב שאנחנו אנשים יפים, מאושרים ומצליחים שמבלים הרבה במסעדות בעודנו מוקפים באנשים שאוהבים אותנו. וזה סבבה, אבל כשהפער גדול מדי זה כבר הופך למגוחך, הפרסונה הווירטואלית שלכם לא צריכה להיות רחוקה יתר על המידה מזו האמיתית. זה בסדר להסוות את החרדות והקשיים שלכם, אבל נסו לשמור על מרחק סביר מהמציאות על מנת לא להפוך לפתטיים. חציית גבול הטעם הטוב יכולה לכלול המצאת שיחות פייסבוק שלא התרחשו, התרברבות בהישגים שלא שלכם וסילופי "המנוח ואני" בוטים. מעבר לכך שדברים כאלו נוטים להתגלות מתישהו, בסופו של דבר אתם סוגרים את הסלולרי ונשארים עם עצמכם ועם האמת, וזה כבר סתם מדכא.
תפסיקו לכפות טקסים על אחרים
אל תכפו על אנשים מהעבודה בריתות, בר מצוות וטקסי פדיון בן. יודעים מה? לא חייבים גם חתונות. תפסיקו להיעלב מזה שאנשים לא רוצים לבוא לאירועים שלכם, זה תיק כלכלי ועבור כל מי שלא אוהב אתכם ממש, גם לא מדובר בערב מהנה. ובמקביל – תפסיקו להרגיש חייבים ללכת לכל אירוע אליו אתם מוזמנים. אם מדובר בחתונה שבה אתם מכירים רק אחד מבני הזוג – זה סימן לכך שאתם לא חייבים ללכת. באמת, אין צורך. יחד נוביל לשינוי חברתי.
תפסיקו להניח שכולם כמוכם
לאנשים שונים יש דעות שונות, רצונות שונים ותשוקות אחרות. דבר שגורם לכם לאושר יכול לאמלל אדם אחר. זה שאתם נפרדים מבן זוג לא אומר שמעכשיו הכי טוב לבד, זה שפתחתם את היחסים לא אומר שכל המונוגמיסטים חיים בעיוורון, זה שאתן מניקות לא אומר שכל היתר מפסידות, זה שיצאתם מחוץ לעיר לא אומר שכל מי שמתעקש לגור בתל אביב הוא פראייר, ולהיפך. כולם רוצים להרגיש בטוחים יותר בבחירות שלהם ומנסים לשכנע את הזולת בנכונותן, אבל זה פשוט לא עובד ככה.
תפסיקו לתרץ ותתחילו להגיד "לא בא לי"
"לא בא לי" היא תשובה מכובדת ומכבדת הרבה יותר מכל תירוץ שתתאמצו להמציא ברגע האמת. זאת לא תשובה שמעידה על חוסר חיבה לאדם שמולך או על עצלות או זלזול, אלא רק על כך שבזמן ובמקום הספציפיים שעומדים על הפרק, פשוט לא בא לך. אם לא נעים לכם, אפשר לקשט עם "וואו מאמי, את יודעת שאני חולה עלייך, אבל מה זה לא בא לי".
תפסיקו עם הפאסיב אגרסיב
תגידו מה שאתם מרגישים או שאל תגידו כלום. תפסיקו לצפות מאנשים לקלוט ניואנסים עדינים, תגידו "הכעסת אותי", "זה ממש מעצבן", "זה מעליב", "ביאסת לאללה", "יצאת מעפן", "אני מאוד מאוכזב". אבל די כבר עם "נסכים שלא להסכים" ועם "טוב, אם זה מה שאת בוחרת" ועם "לא, הכל בסדר" בעיניים קפואות ומתות. מינונים סבירים של פאסיב אגרסיב חיוניים להישרדותנו, אבל כשזאת צורת התקשורת ששולטת בחיים שלכם זה כבר סתם הרסני.
תפסיקו להתקשר
השנה היא 2018, אין דבר בעולם שמצדיק פעולה אגרסיבית ופולשנית כמו שיחת טלפון. אין סיבה שכולנו לא נשוחח זה עם זה בוואטסאפ כמו בני תרבות. ואם אתם מוכרחים לנהל אינטראקציה טלפונית, הקדימו לה הודעת וואטסאפ מנומסת ששואלת מתי יהיה לצד השני נוח שתתקשרו.
תפסיקו לקטר ותעלו את הכעס לפעולה
אכפת לכם נורא? תעשו עם זה משהו. לכו להפגנות, תתרמו כסף, תשבתו רעב, תיזמו גיוס המונים. פוסטים פורקי זעם על המדינה, הנכים או הגירוש, ששלושים אנשים כבר כתבו לפניכם ובאותו הניסוח, לא באמת יועילו למטרה אם הם לא מגובים בפעולה. כאילו, אלא אם המטרה היא לייקים, שזה גם לגיטימי.
תפסיקו לפחד מאובדן הפרטיות
אתם לא משתתפים במשחקי פייסבוק כי הם רק לוקחים את כל הפרטים שלכם? אתם לא מעלים תמונות של הילדים לאינסטגרם כי ברור שכל פדופיל רוצה לאונן על הילד שלכם מחופש לסמי הכבאי? אתם לא קונים אונליין כדי לא להשאיר טביעות אשראי ברשת? אלוהים אדירים, אז מה יש לכם בחיים? אפשר להבין את מודאגי הפרטיות. הם צודקים, כפי שראינו לאחרונה עם שערוריית קיימברידג' אנליטיקה, אבל עבור רובנו הספינה הזאת הפליגה כבר מזמן. רוב הסיכויים שלפייסבוק יש את כל הפרטים שלכם, היא אוגרת אותם, ממיינת, מצליבה, מעדכנת, וכל זה בשביל להתאים לכם פרסומת. נכון שהפרטיות היא זכותכם ואובדנה הוא נוראי, אבל אתם יודעים מה עוד נוראי? לא להזמין מאסוס.
תפסיקו לצפות שהילדים שלכם יהיו התיקון שלכם
הם לא. הם מה שהם ואתם מה שאתם. רוב הסיכויים שהמוצר המוגמר יהיה דומה, אחרי הכל מדובר באותו פס ייצור, אבל הם לא יהיו התיקון להחמצות שלכם ולתקוותיכם המנופצות. שחררו אותם מזה, ואולי תקבלו את הדבר היחידי שבאמת חשוב - ילד מאושר.