עבדים היינו? למה אנחנו לא מצליחים להתנתק מהסמארטפון שלנו?

מה גורם לנו לרצות להישאר מחוברים בכל מחיר? | צילום: אימג'בנק / Thinkstock אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כעל אנשים חופשיים לחלוטין, אבל האמת היא שבשנים האחרונות יש צליל אחד ששולט בנו. לא מדובר על צפירת אזעקה, גם לא על בן הזוג שקורא לנו מהחדר השני – הצליל שמפעיל אותנו בוקע דווקא ממכשיר הסמארטפון שלנו. ברגע שהצליל הזה נשמע מושטת לעברו יד. גם אם היד הזאת אמורה להחזיק את ההגה. כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים שהתעסקות בסמארטפון בעת הנהיגה מסוכנת. אז למה בכל זאת אנחנו מסכנים את עצמנו, את הנוסעים איתנו ואת האנשים סביבנו ובוחרים להיות מחוברים לנייד בכל רגע נתון?

אפליקציות מספקות את הצורך באהבה

״אין פה בחירה מודעת״, מסביר ד״ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר מומחה, מנהל המרפאה לטיפול נפשי מקוון בתל השומר. ״הפעולה שלנו מתחילה הרבה לפני שאנחנו גולשים או מסמסים ברכב, היא מתחילה בכך שהאפליקציות השונות מספקות מענה לצרכים שלנו. יש כאלה שמספקות את הצורך בהשתייכות או באהבה וכך הן יוצרות התניות״. בדיוק כמו  הכלבלב של פבלוב, גם אנחנו מפתחים התנייה כשאנחנו שומעים את צליל ההתראה הטלפוני. ״את יודעת שאם את מקבלת התראה את צריכה לפתוח את הסמס או את המייל  כי אחרת לא תירגעי. תחווי לחץ כי פספסת משהו חשוב. זה הופך להרגל ואת מתנהגת באותה דרך גם כשזה קורה לך באמצע שיחה עם קולגה וגם כשזה קורה לך באמצע הרגעים הכי אינטימיים עם בן הזוג.

האפליקציות השונות המספקות מענה לצרכים שלנו. ד"ר ירדן לוינסקי אחרי שההתניה הוטמעה, קשה מאוד להתנגד לה. מדובר במאמץ קוגניטיבי גדול והפתרון הקל הוא פשוט לבצע את ההתניה״. כך, מסתבר שהגוף שלנו עצלן וברירת המחדל שלנו היא להקדיש מינימום אנרגיה לפעולות, בניגוד להוצאת האנרגיה שדרושה כדי להתנגד להרגל.

המחיר של חוסר הביצוע – הבחירה לא לענות לטלפון, לסמס או למייל אחרי שאנחנו שומעים את אותו צליל התראה – הוא לחץ: ״אנשים מדווחים על חרדה אמיתית, מרגישים לחץ ואפילו מדברים על ׳פאנטום וייבריישן סינדרום׳ - תופעה בה הם מרגישים שהטלפון רטט למרות שהוא לא זז״. התופעה הזו נובעת מכך שהרטט של הסמארטפון מלווה בהתרגשות והגוף שלנו כבר מצפה לחוש אותה שוב ומפתח ציפייה לרטט של הטלפון.

שכחנו איך להשתעמם

בעיה נוספת עליה מצביע ד״ר לוינסקי, היא העובדה שאנשים פשוט שכחו איך להשתעמם: ״פיתחנו לנו הרגל בו כשהמוח לא עושה כלום – חייבים להעסיק אותו באמצעות גלישה או מסך אחר. מוצאים אנשים גולשים או מדברים בזמן נהיגה, כי הנסיעה עצמה לא מעניינת אותנו. כמות האנרגיה שדרושה כדי לתפעל אותה משאירה לנו אנרגיה פנויה וכיון שאנחנו לא מסוגלים להשתעמם – אנחנו פותחים מסך או שולחים יד לסמארטפון – זו תעסוקה״.

זמן שווה כסף

פרופ' יאיר עמיחי-המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט במרכז הבינתחומי הרצליה ומחבר הספר ״הטוב, הרע והמכוער באינטרנט״ מכניס אותנו להקשר הרחב יותר של התופעה. לדבריו, ההתנהגות הזו היא פשוט הקצנה של ערכי העולם המערבי העכשווי: ״העיקרון של ׳זמן שווה כסף׳ הפך לערך עיקרי אצלנו. אנחנו רוצים למקסם את עצמנו אז אנחנו עושים כמה פעולות במקביל כדי להרוויח עוד זמן כך ש׳מולטי טאסקינג׳ - גם מסוכן כמו נהיגה והתעסקות בסמארטפון - הוא אחד התוצרים של הערך הזה״.

הקצנה של ערכי העולם המערבי. פרופ' יאיר עמיחי -המבורגר | צילום: גדי דגון המגמה, מסביר פרופ׳ עמיחי-המבורגר, היא של עליית מדרגה ואפשר להניח שהתופעה תהפוך ליותר ויותר קיצונית – אלא אם יהיה שינוי מהותי. ״ברגע שיש קבוצה של אנשים שמנסים להיות יעילים  - הלחץ להגיב באופן מיידי לכל אינטראקציה הופך יותר משמעותי ואנחנו עונים למייל עוד לפני שקיבלנו אותו וצריכים לעמוד בזמני תגובה הולכים ומתקצרים.

מולטי טאסקינג מסוכן

״האינטרנט יוצר מצב בו גם ההתקשרות החברתית שלנו עם אחרים היא ניסיון למקסם את היעילות של אותה פעילות חברתית שלנו. זה קורה בצורה רדודה ולמעשה – ככל שאנחנו חברים ביותר קבוצות ורשתות, אנחנו מגבירים את הלחץ עלינו״. למה זה קורה? נאמר שפתחתם קבוצה חדשה בוואטסאפ ואתם רוצים להיות פעילים ומשמעותיים בקבוצה. אבל רגע,  יש לכם גם פייסבוק לתפעל וגם טוויטר להבריק בו וזה עוד לפני שצילמתם תמונה מחמיאה לאינסטגרם, או שפשוט עניתם למייל מהבוסית. ״פתאום נכנסתי למעגל שאני רוצה להיות חלק ממנו אבל אני צריך לקרוא ולייצר תוכן לכל הפלטפורמות. במקביל, הלחץ להגיב באופן מיידי הופך ליותר משמעותי, כך שנוצר עוד עומס ואנחנו במרוץ אחרי הזנב של עצמנו״.

למשחק הזה מצטרפים גם חוסר הסבלנות והציפייה הלא ריאלית, שאם שלחנו מייל נקבל עליו תשובה בו ברגע. המשימה המתמדת והבלתי אפשרית של "לנקות את השולחן". מאלה שיושבים בקולנוע אבל חייבים לבדוק את המיילים שלהם באמצע הסרט ועד להתנהגות הקיצון של שימוש בסמארטפון בנהיגה. ״מרוב רצון להיות יעילים אנחנו יוצרים אפקט שרשרת, שככל שיותר אנשים משתתפים בו  כך אנחנו יותר נבלעים במערבולת היעילות עם זמני תגובה ההולכים ומתקצרים.  בסופו של דבר, מרוב ׳יעילות׳ לא נוכל לתפקד״, אומר פרופ׳ עמיחי המבורגר. ״זה בדיוק מה שחושפת התנהגות הקיצון שלנו בנהיגה – את האבסורד בביצוע מולטי טאסקינג שמסכן אותנו ואת חיי היקרים לנו והכל בגלל הצורך להיות "יעיל".

להיות מחוברים בכל רגע נתון

מה שעובר עלינו כשאנחנו בוחרים להתעסק בנייד במקום בנסיעה דומה לבחירה של אנשים בעישון או באכילה לא מבוקרת למרות הסכנות. ״בסיטואציות כאלה, כמו בעישון או השמנת יתר, אנחנו מתקשים לשלוט ברצונות שלנו בגלל הקונפליקט בין תמורה עכשווית לתמורה העתידית״, מסביר פרופ׳ אייל וינטר מהמרכז לחקר הרציונלית באוניברסיטה העברית.

מתלבטים בין התמורה המיידית לתמורה העתידית. פרופ' אייל וינטר פרופ׳ וינטר מסביר שמה שאנחנו חווים בזמן הנסיעה דומה למה שעובר עלינו כשעומדת מולנו פרוסה מפתה של עוגת קצפת: ״אנחנו מתלבטים בין התמורה המיידית של לאכול את העוגה, לתמורה העתידית של השמנה או מחלות. כיוון שהתמורה החיובית מיידית והתמורה השלילית עתידית, יש לנו דחף חזק, אבולוציוני, לקבל את ה׳תשלום׳ המיידי, למרות הסכנה שבעונש העתידי״. באותו אופן, אנחנו נמשכים לבצע את הפעולה עם התגמול המיידי הוודאי, כמו מענה לשיחה בטלפון,  למרות שיש בפעולה הזו סכנה גדולה. ״אנחנו יודעים שהסכנה היא גם עתידית וגם הסתברותית -  ומתקשים לעשות את הבחירה הרציונלית בין הוודאי לאי וודאי, בין ההווה לעתיד״.

לא הכל אבוד

אבל יש גם חדשות טובות. מחקרים שבחנו איך אפשר להתמודד עם התופעה הזו בצורה טובה יותר מצאו שאם נתחייב להתנהג בצורה הרציונלית, לפני שנעמוד במבחן, במצב בו גם העונש וגם השכר יהיו עתידיים,  זה ייקל עלינו לעמוד בהתחייבות, כיון ששתי האופציות נמצאות בעתיד. ״כך, ברגע האמת, אם תרצי לעבור על ההתחייבות תעמוד מולך גם תוצאה שלילית של שבירת המילה שלך, תוצאה שתתחזק אם התחייבת גם מול החברים שלך, למשל״. כך, ככל שנתחייב בפני כמה שיותר אנשים,  כך יקשה עלינו לעשות את הפעולה המסוכנת בזמן אמת.