היום בשידור חי ב"נספרסו לייב קפה" פגשתם את נטע ריבקין, אחת המתעמלות האמנותיות המעוטרות ביותר בכל הזמנים, הראשונה שזכתה במדליה באליפות עולם, זו שיכולה ללמד את כולנו כיצד לייצר מוטיבציה שמובילה אותך לפסגה העולמית – למרות הקשיים שבדרך. נטע סיפרה לכם את סיפור החיים שלה כמתעמלת אולימפית מובילה והסבירה לכם איך לנצח, לאו דווקא את היריבים שלכם - ולא רק בספורט כמובן. כיצד תוכלו להפוך את עצמכם לטובים ביותר בתחום שבו אתם עוסקים? ריבקין ענתה על השאלות האלה ועוד נוספות במהלך השידור החי. צפו.
הנה כמה שאלות מעניינות שעלו בשידור החי ונטע ענתה עליהן:
מי נחשב בעיניך בענף הספורט אגדה?
"וואו, אני חושבת שזו שאלה מעניינת, אם אנחנו מסתכלים על ספורטאים בעולם אז יש באמת מספר ספורטאים שהם סוג של "על אנושיים". הראשונים שעולים לראש כשאני חושבת על אגדה הם: בולט וסימון ביילס מתעמלת מכשירים, יש בהם משהו כזה פנומנלי והיכולת שלהם להשתפר בקצב מטאורי כמעט, ולעמוד בלחץ ברמה שהיא בכלל לא נראית לעין, זה משהו שהוא מאוד בולט אצלם".
איך את מצליחה אחרי כישלון בכל זאת להתעודד ולהמשיך קדימה? מה הסוד שלך?
"מה הסוד זה קצת דרמתי, אבל אני יכולה לשתף אתכם מה הדרך שלי לקום מכישלון. חשוב לי להגיד לכם שבשביל כל הצלחה הכי קטנה שלי, הייתי צריכה לעבוד מאוד מאוד קשה ולעבור הרבה כישלונות בדרך. כל פעם הייתי צריכה להרים את עצמי ולא לוותר בדרך. אז איך אני עשיתי את זה? כשאני נזכרת בכל הנקודות משבר הכי גדולות שלי, אני תמיד הייתי אומרת לעצמי: אוקיי מה את רוצה לעשות עכשיו? או שאת מוותרת ומרימה ידיים וככה זה נשאר, אנשים יזכרו אותך כלוזרית ואחת שמוותרת או שאת נלחמת בלהוכיח בתחרות הבאה מה את שווה בהחלט. מה שקרה אצלי אחרי כל תחרות לא מוצלחת, הייתי מגבירה את קצב האימונים ויודעת שחובת ההוכחה עלי. מה שעוד חשוב זה להקיף את עצמנו באנשים הנכונים, חברים, צוות מקצועי וגם באנשים שיגידו משפט אחד אבל מאוד מדויק, במקרה שלי המאמנת שלי תמיד ידעה לעשות את זה בצורה מאוד מדויקת, היא יכלה במשפט להקים אותי מהדאון ולשנות לי את התפיסה שלי לגבי הכישלון. לאט לאט למדתי לעשות את זה לבד, כי לא תמיד היא הייתה לידי וגם היום אחרי הספורט אני עושה זאת בעצמי".
מה הרגע הכי מרגש בקריירה שלך?
"הרגע הכי מרגש שלי היה כשזכיתי במדליה הראשונה שלי באליפות אירופה. זה היה בשנת 2011 החלק שבאמת נגע בי, כי עברתי איזושהי שנה מאוד קשה, שנה שבה איבדתי את אבא שלי שנפטר מסרטן וכשזכיתי במדליה הזאת זה היה מבחינתי מוקדש לו. זה קרה שנה אחרי פטירתו וזה גרם לי לשחרור פנימי בידיעה שעשיתי את המשהו הזה שהוא ייחל לי כל השנים להצליח בו, הוא רצה שאני אהיה המתעמלת הכי טובה בעולם. ולצערי הוא לא זכה לראות חלק מאוד נכבד ועיקרי מההישגים הגדולים שעשיתי, ומבחינתי זה היה הרגע הכי מרגש בחיי. כמובן לכל הישג ומדליה שזכיתי יש לי חדר כזה בלב שאני שומרת לעצמי את הרגעים האלו".