"לצמוח לצד הכאב": כך עמותת נט"ל מלווה נפגעי פוסט-טראומה בהתמודדות עם אשמת הניצול

כששירת כלוחם בגדוד 13 של גולני, פציעה בברך מנעה ממנו לצאת למבצע בסג'עייה שבו נפלו 13 לוחמים. עשור מאוחר יותר, באוגוסט 2023, במהלך אחד הסיורים שערך לצד חברו ליחידת הסיור חן אמיר, הוא מצא את עצמו בזירת פיגוע ירי בנחלת בנימין. חן נורה ונהרג לנגד עיניו של עוז, ששרד את הירי והצליח לחסל את המחבל.

"התחושות מציפות אותך", הוא מתאר את הרגע שאחרי, "אתה שואל את עצמך למה זה קרה דווקא לנו, ומצד שני, מה יכולתי לעשות אחרת? איך יכולתי לנטרל את המחבל לפני שהוא פגע בחן? אולי הייתי צריך לדרוס אותו? תחושת האשמה כל הזמן רודפת אותי, גם מהצבא. למה אני נפצעתי ונשארתי בחיים, והחברים מהפלוגה נהרגו?"

עוז מתאר תופעה פסיכולוגית שמופיעה לעיתים קרובות כחלק מפוסט-טראומה – אשמת הניצול: שורדי אירוע טראומטי מרגישים אשמה על כך שניצלו, או אחריות למותם או פציעתם של אחרים, גם אם לא הייתה להם השפעה על המצב. "תחושת האשמה מייסרת מאוד. היא לופתת ולא עוזבת", אומרת אירית אלוני, עו"ס, המתמחה בטיפול בטראומה ומנהלת את היחידה הקלינית בעמותת נט"ל, המעניקה תמיכה לנפגעי טראומה על רקע לאומי. "השורדים משחזרים כל הזמן את האירועים הקשים ומלקים את עצמם על זה שהם לא מנעו את האסון, לא הצליחו להציל, שהם לא פעלו אחרת".

"המוח שלנו תמיד מחפש סיבה ותוצאה, ולכן מעדיף להאשים את עצמו, כי אם יש אשמה, יש סיבה. למשל – 'אם לא הייתי מאשרת לבת שלי ללכת למסיבת הנובה, היא הייתה חיה היום'. רק כשהוא מייצר סדר אנחנו מרגישים מוגנים, אבל הסדר הזה הוא פיקציה", מסבירה אלוני, "אשמת השורד קשורה גם לטראומה מוסרית – התחושה שפעלתי גם בניגוד לערכים שלי. למשל, אחת המטופלות שהייתה בנובה מספרת שהם ברחו ברכב שהצטופפו עליו עשרה אנשים. בדרך עוד מישהו ביקש מהם לקחת אותו, והם לא הצליחו. מה שהיא זוכרת זה רק את המבט בעיניים שלו. היא מרגישה שבגללה הוא מת". לדברי אלוני, רגשות האשם מגנים עלינו מתחושות מכאיבות יותר – אובדן, אבל, עצב כבד, חוסר אונים. "במקום לגעת בהן, השורדים מעדיפים לגעת ברגשות האשם, אבל האשמה הזאת מבטאת מצוקה, היא קריאה לעזרה".

"זה מלווה אותי כל יום, כל היום, מרגע שאני פותח את העיניים", מתאר עוז, "מאז הפיגוע אני גם לא ישן טוב, הכל צף ועולה בלילות. רעשים מסוימים, למשל של שואב אבק או טריקת דלת, אפילו בכי של תינוק, מטלטלים אותי ועושים לי טריגר. אני הרבה יותר חסר סבלנות עם אשתי והילדים, עם אימא שלי. אני גם הרבה יותר דרוך, אגרסיבי, חד. למשל אם אני עם אשתי בבית קפה, אני אף פעם לא אשב עם הגב לדלת, אני כל הזמן חמוש ומוכן". מלחמת "חרבות ברזל", שפרצה חודשיים אחרי הפיגוע, החמירה את הסימפטומים עוד יותר. "האזעקות היו הכי טראומטיות. כשנסעתי למשפחה שלי בבאר שבע, נהגתי בפחד שיצוץ פתאום מחבל ויירה עליי באוטו עם הילדה", משחזר עוז.

לתרומות לחצו כאן >>

"נשאר עליי חותם של אשמה לכל החיים"

באוגוסט 2001, בשעה שלוש לפנות בוקר, חדרו שני מחבלים חמושים למוצב מרגנית שבגוש קטיף. בעמדת הש"ג שמר באותה שעה אביב אברהם מוטולה. המחבלים פתחו באש והשליכו לעמדה רימון, ואביב נאלץ להימלט. הוא מיהר להעיר את חבריו שישנו בסמוך במכולה לא ממוגנת, ואז חבר לקצין המוצב וללוחמים נוספים כדי להילחם במחבלים, עד להגעת כוח החילוץ ובראשו הסמג"ד, רס"ן גיל עוז ז"ל, שפרץ למוצב כדי להציל את חייליו ונהרג. בקרב נפלו גם החובש סמ"ר קובי ניר ז"ל, וצחי גרבלי ז"ל, חברו הקרוב של אביב.

"אתה ילד בן 19 עם מדים ונשק, רגע אחרי לחימה מטורפת", מתאר אביב, "אתה רואה סביבך מראות מזוויעים, כמויות של פצועים והרוגים, ואז אני מסתכל למטה, ומבין שבין הגופות אני רואה את צחי".

"אחרי האירוע פינו את מי שנפצע קשה, ואת מי שנפצע קל השאירו לתחקירים", הוא משחזר, "מתחקרים אותי ‫ואני בכלל בעולם אחר, אני בהתנשפויות,‫ באדרנלין מטורף, בסטרס מאוד גבוה,‫ אני שם ולא שם. ‫פתאום קלטתי שהיחידה – המקום שהיה הבית שלי, הגב הכי חזק, התמיכה – משתנה מול העיניים שלי. רק רגע לפני זה חברים שלי נהרגו, אני פצוע, אני רוצה להתאבל, ופתאום מתחילים לצעוק עליי. מפקד האוגדה והרמטכ"ל מגיעים ומתחילים לשאול איפה הייתי, מה עשיתי, למה יריתי מפה, למה אין לי גומיות בנעליים, איפה עשיתי ‫מטווחים בפעם האחרונה, שאלות שלא קשורות בכלל לאירוע. ברגע הזה אני מבין שהחיים שלי ‫הולכים להשתנות, ‫שמכינים אותי ‫לזה שהאשמה תהיה עליי".

‫אביב מצא את עצמו בסיטואציה בלתי אפשרית, שבה נאלץ להתמודד עם האשמה הקשה שחש, ובמקביל, עם האשמות קשות מהמערכת הצבאית. "הביאו אותנו ‫לעוד ועוד תחקירים", הוא נזכר, "הטילו את האחריות לאירוע עלינו, הדרגות הזוטרות, והדיחו אותנו מהיחידה. אלוף פיקוד דרום אמר לי ‫שהייתי צריך להסתער ‫כמו שהצבא לימד אותי, שאני אחראי לכל מה שקרה, ושצחי, הסמג"ד והחובש נהרגו בגללי. ‫‫בכל מקרה הייתי מרגיש אשמה, ‫כי חברים שלי נהרגו שם, אבל נאמרו שם דברים שהותירו עליי חותם של אשמה לכל החיים".

"במשך כמה שבועות רק בכיתי. כל סיטואציה הקפיצה אותי, כל יציאה מהבית גרמה לי להיות בדריכות, הייתי מאוד אגרסיבי", הוא מספר, "עם הזמן האשמה נהייתה יותר חזקה. ‫התחלתי להסתובב בין הלוויות, ‫שבעות ואזכרות, וזה תדלק את האשמה", הוא אומר, "כל דבר הפך מבחינתי לתקיפה – למשל חבר שלא פגשתי כמה חודשים שאומר לי, 'אביב, זה נכון שהרגת את חברים שלך?' כי זה מה שהוא שמע בחדשות. ואני מתאפק, אבל בפנים הזעם והאנרגיה מתפרצים".

בעקבות האירוע, התחקירים וההאשמות הקשות, אביב נושא איתו מאז במשך 20 שנה תחושות שכרסמו בו נפשית וגופנית. הוא למד משחק, הפך לשחקן, התחתן והפך לאב פעיל, אבל למרות שהתמודד עם תסמינים ברורים של פוסט-טראומה, לא הכיר בכך במשך שנים.

"הייתי כל הזמן במגננות מול אשמה שחוזרת מבחוץ ומבפנים. כשהתחלתי ללמוד בבית צבי, אם קיבלתי הערות על המשחק שלי, הייתי מגיב באגרסיביות", הוא מספר, "הרגשתי שכל אחד שאומר לי משהו שופט אותי, ופתאום אני מרגיש שעומדים מולי אותם קצינים שמאשימים אותי. גם בכל מערכת יחסים שהייתה לי האשמה הייתה מתודלקת, במיוחד עם האישה שהתחתנתי איתה. כל פעם שהיא האשימה אותי במשהו, הבן אדם הכי קרוב אליי, הפך להיות הכי רחוק ממני. באותו רגע היא הייתה כמו אותם קצינים שאמרו לי שאני אשם, לא האישה שאני אוהב. כבר לא יכולתי להכיל את זה, היו לנו המון משברים".

לתרומות לחצו כאן >>

זמן קצר לפני שפרצה מגפת הקורונה, בני הזוג התגרשו ואביב עזב את הבית. עם תחילת הסגרים, כל התחושות שבו וצפו. "פתאום מצאתי את עצמי לבד בבית, עם הרבה מחשבות. כל מה שקרה התחיל לחזור אליי", הוא מספר. באחד הערבים צפה אביב בסדרה "שעת נעילה", שעוסקת במלחמת יום כיפור, לקראת דיבוב שהיה צריך לבצע עבורה. "לא ידעתי שאני מחזיר את עצמי לאותם מקומות קשים. יום למחרת יצאתי להליכה, וחזרתי כשהדופק שלי על 200 וכל הגוף שלי רועד. חשבתי שאני באירוע לבבי. אני על הרצפה, לא מסוגל לזוז, ואני מזמין אמבולנס. כשהפרמדיק בדק אותי, התחלתי לשחזר איתו את כל מה שקרה. סיפרתי לו על הסדרה, ופתאום קישרתי את זה גם להיתקלות שלי עם המחבלים. הוא מסתכל אליי ואומר לי – אביב, אתה סובל מפוסט-טראומה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים ששמעתי את זה". בעקבות אותו ערב, קישר אחד משחקני הסדרה את אביב לקו הסיוע של עמותת נט"ל.

להמשיך לחיות לצד האובדן

"קו הסיוע של נט"ל מופעל 24 שעות ביממה על ידי מתנדבים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים", מסבירה אלוני, "הרבה פעמים מספיקה שיחת טלפון אחת, שבה הם עוזרים לפונים למצוא את הכוחות ולקרקע את התחושות בעצמם. אם רואים שהסימפטומים יותר משמעותיים, מפנים אותם ליחידה הקלינית בנט"ל או למענים השונים שמציעה העמותה, ללא עלות או בעלות סימלית. יש לנו 500 מטפלים מומחים לטראומה בפריסה ארצית, שמתמחים במגוון סוגי טיפול: טיפול באומנות, בתנועה, טיפולי EMDR, נוירופידבק, טיפולים קבוצתיים ועוד, כך שלכל אדם נתאים את הטיפול והמענה שמתאימים לו.

בטיפול, היא מסבירה, הם מקבלים בפעם הראשונה שם לדברים שהם מרגישים. "הפוסט-טראומה ותחושות האשמה מייצרות הימנעות, כעס, עצב, דכדוך, עוררות יתר, חוסר מוטיבציה. אנחנו נותנים לתחושות האלה הכרה ותוקף, ומסבירים למטופלים מה עובר עליהם. כשמישהו עושה לך סדר ונותן לך מידע, אתה מבין שאתה לא היחיד בעולם שחווה את הדבר הזה, ואתה לא נשאר עם זה לבד".

"בטיפול אנחנו מתמקדים בכאן ועכשיו", היא מסבירה, "תחושת אחריות ואשמה היא טבעית, אבל לרוב אין לה בסיס ממשי במציאות. אנחנו לא יכולים לתקן ולשנות את אירועי העבר, אז אנחנו מתמקדים במה שכן בשליטתנו – לתעל את הכוחות הנפשיים שלנו לעשייה חיובית ומשמעותית. אני כל הזמן אומרת למטופלים שההישרדות שלהם לא מפחיתה מהצער על האובדן, אפשר להמשיך לחיות לצדו".

לדבריה, הטיפול מפחית את הסימפטומים, "בכך שהוא נותן לך להרגיש שזה נורמלי להרגיש אשם, אבל לא נורמלי להמשיך לחיות מתוך זה. המטופלים מתחילים לישון יותר טוב בלילה, יש להם פחות פלשבקים ועוררות, פחות דיכאון, ולאט לאט מצליחים לצאת מהתקיעות. אנחנו מחליפים את התמונה הזאת שתקועה להם במוח ואת תחושות האשמה ביכולת לדבר על האובדן והכאב שלהם. הטריק הוא לראות את הדברים כמשהו שמתקיים זה לצד זה, אבל לצד צמיחה וגדילה, ולא זה במקום זה".

זמן קצר אחרי האירוע שעבר, הגיע גם עוז לעמותה בהמלצת המנהל שלו. "הם חיבקו אותי ולא עזבו אותי עד היום", הוא אומר, "אני משתדל להשתמש בכלים שהקנו לי בנט"ל כדי להירגע ולהיות פחות דרוך, לשמוח בחיים שיש לי, לראות את הטוב, להיות פעיל עם הילדים, להמשיך לפעול למען התושבים ולעשות טוב בעולם", אומר עוז. בעקבות הטיפולים, הוא גם החליט לחזור לשרת במילואים. "אני מרגיש שאני צריך את זה בשביל הנפש שלי, לתרום ולעשות למען המדינה, ולהמשיך את דרכם של מי שנהרגו. דווקא בגלל האירוע שעברתי והפוסט-טראומה אני חד יותר היום".

"האשמה עדיין רודפת אותי, אבל קיבלתי כלים להתמודד איתה, להיות יותר מתון ופחות אגרסיבי", אומר עוז, "הליווי האישי, החברי והמקצועי של נט"ל מתבטא בכל רגע נתון, אם אני צריך טיפול או פשוט שיחת חיזוק. בלי נט"ל אני לא יודע איפה הייתי נמצא כרגע".

"לפעמים קשה לי עם האשמה, לפעמים אני מחבק אותה"

"נט”ל זה עד היום סוג של בית בשבילי", אומר אביב, "מרגע שהגעתי לשם קיבלתי מעטפת יומיומית. קיבלתי ארגז כלים שעוזר לי לזהות ולהגיב למצבים של חרדה. הבנתי שהפוסט-טראומה היא סוג של חותמת, אבל זה לא אומר שאי אפשר להתמודד איתה". בעקבות הטיפולים, יצא אביב לתהליך של הכרה בפוסט-טראומה במשרד הביטחון, ואימץ כלבת שירות שמלווה אותו.

כיום, הוא מנסה לחזור למעגל התעסוקה, בליווי יועצת תעסוקתית ומנטור מטעם העמותה. "אני מנסה לבנות את עצמי מחדש. זה כמו רכבת הרים. יש ימים שאני צריך לקחת רגע אוויר לעצמי, להשתמש בכלים שקיבלתי מנט"ל, ולקבל את זה שזה מי שאני. אני לומד לחיות עם האשמה, לפעמים קשה לי איתה, לפעמים ‫אני מחבק אותה. הטיפול בפוסט-טראומה זה לא כאן ועכשיו, העניין זה לקבל כלים ולהתמודד עם זה – זה מה שקיבלתי מנט”ל וזה הולך איתי עד היום".

"זה לא מובן מאליו שיש מישהו שמקשיב לך", הוא אומר, "פתאום יש לך מעטפת של אנשי צוות שמטפלים ותומכים בך, נותנים לך להרגיש שאתה לא לבד. זה מאוד עזר לי, וזה חסד אמיתי, כי אנשים כמונו הם שקופים, אי אפשר לראות את הפציעה שלנו. נט"ל זה ממש משפחה. בלעדיהם הייתי היום במקום אחר".