30 שנה חלפו מאז מבצע "שלמה" במהלכו עלו לישראל 14,310 יהודים מאתיופיה, בהתארגנות חסרת תקדים שערכה 36 שעות בלבד. מבצע שלמה, שבשמו הרשמי נקרא מבצע "גשמי זעף", היה מבצע מורכב של הסוכנות היהודית, ממשלת ישראל, המוסד, צה"ל, הג'וינט ויהדות ארה"ב, ובמסגרתו נאספו כל חברי הקהילה היהודית באתיופיה, רוכזו בחצר שגרירות ישראל באדיס אבבה ובמבצע בזק הועלו על טיסות לישראל.
14,310 עולים. 14,310 סיפורים. הכירו את סיפורם של שלושה מהם - טנת, רחלי ובזה:
"שמעתי מישהו קורא בשמי. הסתובבתי אליו ושם היה אחי החייל, שלא ראיתי 8 שנים"
טנת אווקה הייתה בת 31 בזמן המבצע, בהריון מתקדם. "דפקו לנו בדלת מוקדם בבוקר ואמרו לנו להגיע דחוף לשגרירות. לא ארזנו כלום, פשוט יצאנו כמו שאנחנו, בעלי, אני והילדה שלנו. נפרדתי לשלום מבעלת הבית שלנו והבאתי לה את המפתח. אמרתי לה "אם לא נחזור, כל מה שיש בפנים- שלך".
במשך ארבע שעות המתינה טנת עם משפחתה בחצר השגרירות, עד ששמעה מישהו קורא בשמה. "שמעתי שמישהו צועק "טנת אווקה, טנת אווקה". ראיתי מרחוק חייל ישראלי שנשלח כדי לסייע לנו מסתובב בין האנשים ושואל אם מישהו מכיר אותי". כאשר החייל התקרב לטנת, היא מיד זיהתה אותו. היה זה אחיה נתן, שעלה לישראל יחד עם יתר בני משפחתה שמונה שנים קודם לכן.
"התחבקנו, התנשקנו ובכינו במשך דקות ארוכות, ומיד לאחר מכן הוא דאג שנעלה על האוטובוס הראשון שיוצא לשדה התעופה. נכנסנו למטוס ענק, בלי מושבים וכיסאות. הטיסה הייתה קשה ומטלטלת, במיוחד לאישה בהיריון, אבל כאשר הגענו לישראל שמחנו מאוד, רקדנו, שרנו 'ירושלים של זהב' ונישקנו את האדמה".
כיום טנת היא אומנית פיסול שמתמחה באמנות אתיופית מסורתית. עבודותיה מוצגות ברחבי העולם. "את מלאכת הפיסול למדתי מסבתי כשהייתי ילדה. הייתי עוזרת לה לעצב כדים ופסלים. בגיל 12 כבר התחלתי לפסל בעצמי ולמכור לתיירים. היום כל מה שאני רוצה לעשות זה ללמד את הדור הצעיר את אמנות הפיסול האתיופי: דרך זה הם יוכלו להתחבר לשורשים שלהם".
"נולדתי עם כמיהה להגיע לישראל. דמיינתי את ירושלים כעיר שעשויה מזהב"
רחלי טדסה מלכאי הייתה בת שמונה כאשר עלתה עם משפחתה לישראל. "הכמיהה להגיע לישראל הייתה טבועה בי כבר מלידה. כולם בקהילה היו מאוד ציוניים וחלמו להגיע לישראל. בתור ילדה, דמיינתי את ירושלים כעיר שעשויה כולה מזהב". רחלי נולדה וגדלה בעיירה קטנה ליד גונדר, וכשנה לפני המבצע עברה עם משפחתה לאדיס אבבה.
"הילדות באתיופיה שונה מהילדות בישראל. בגלל התנאים מתבגרים די מהר. ילדים בגילי כבר עבדו כרועי צאן, היו אחראיים לפרנסת המשפחה. זה נותן כוח ועוצמה כבר בגיל קטן ויוצר קהילה עם ערכים, שמתבססת על כבוד ועזרה לזולת. כך בעצם הקהילה היהודית באתיופיה הצליחה לעמוד במבצע כל כך מורכב ולסיים אותו בפרק זמן קצר יחסית".
הערכים הללו נותרו חלק מחייה של רחלי, ובשנת 2017 פתחה קבוצת פייסבוק שנקראת "נשים אתיופיות מעצימות זו את זו" – קהילה וירטואלית שמטרתה להעצים נשים אתיופיות ולגרום להן לשבור בעצמן את מחסומי האפליה הכפולה שבחברה.
הקבוצה מכילה היום למעלה מ-16 אלף נשים ונערות ישראליות ממוצא אתיופי אשר מדברות, משתפות ומסייעות אחת לשנייה. "תחילה מטרת הקבוצה הייתה לעודד נשים אתיופיות לצאת ללימודים ולרכוש השכלה גבוהה. מהר מאוד הפכנו גם לקהילה צרכנית, בה נשים שיושבות בבית ומכינות דברים הופכות את זה לעסק מתפקד ומצליח".
עם הזמן הקהילה גדלה והמפגשים עברו ממסך המחשב או הסמארטפון למפגשים פנים מול פנים. "דאגנו לקיים ערבי העצמה נשית ובנינו קהילה גדולה ותומכת, שמושתתת על ערכי הקהילה היהודית שגדלתי עליהם באתיופיה. הבנו שאם אנחנו לא נדאג לעצמנו ונתגבר בעצמנו, כנשים אתיופיות חזקות, על כל המכשולים והמחסומים שהחברה שמה מולנו, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו".
בזכות הקהילה שבנתה, מקווה רחלי להמשיך ולחלחל את ערכי הקהילה האתיופית לתוך החברה הישראלית. "אני מייחלת שהחברה תהיה יותר סובלנית ומכילה, ותראה כל אחד ואחת מאיתנו כאדם באשר הוא אדם. 'ואהבת לרעך כמוך'".
"הערכים שגדלתי עליהם באתיופיה הובילו אותי לאולימפיאדה"
בזה נבבה היה בן שבע במהלך המבצע. הוא נולד עם עיוורון מוחלט בשתי עיניו וגדל בכפר קטן ליד העיר גונדר. "הייתי ילד שובב, שאוהב לרוץ ולעשות שטויות. הילדים האחרים ושאר המשפחות בקהילה היהודית לא נתנו לי הרגשה שמשהו שונה אצלי או שיש לי לקות מסוימת. למעשה, עד שהגעתי לארץ בכלל לא ידעתי שאני עיוור ושונה מכל השאר".
לפי נבבה, הכמיהה להגיע לישראל הושרשה בו מלידה. "מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד סיפרו לנו על ארץ ישראל. כולם רצו וחיכו להגיע לאדמה הקדושה ולנשק אותה". את הדרך מהכפר הקטן שבו גר עד לאדיס אבבה עשתה משפחתו ברגל, כאשר במרבית הדרך הוא רוכב על גבי אימו. "הדרך הייתה קשה, אבל האמונה שהיעד הסופי הוא ישראל היא מה שהחזיק אותנו והשאיר אותנו אופטימיים ושמחים".
האמונה והאופטימיות של נבבה, יחד עם ערכים כמו עזרה הדדית וקבלת האחר עליהם גדל בתור חבר בקהילה היהודית באתיופיה, עיצבו אותו כבר בגיל צעיר. "לא פחדתי ליפול על הרצפה. ידעתי שתמיד ירימו אותי ויעזרו לי. לא נתנו לי להרגיש מסכן בגלל שאני עיוור. בזכות כל אלו גדלתי ללא פחד והאמנתי שהכול אפשרי".
שנים מאוחר יותר, חוסר הפחד של נבבה הוא זה שהפך אותו לספורטאי מצטיין ולמרתוניסט שמשתתף באירועי ספורט ברחבי העולם. הישג השיא שלו היה בהגעה לאולימפיאדת הנכים בבייג'ינג בשנת 2008, שם זכה במקום החמישי בריצת מרתון. את 35 המטרים האחרונים בריצה רץ לבד, ללא ליווי מאמנו, עופר בן דור, וכך היה לרץ העיוור הראשון בעולם שמסיים ריצה ללא סיוע.
"רציתי להוכיח שגם אדם עיוור יכול לרוץ בלי עזרה, כמו אדם רגיל. אותם 35 מטרים אחרונים היו ההישג הכי גדול שלי, אפילו יותר מהזכייה במקום החמישי. הרגשתי שאני מייצג את מדינת ישראל, הקהילה האתיופית וקהילת בעלי המוגבלויות בישראל". היום נבבה עוסק בהוראה והוא עורך הרצאות לכל חלקי האוכלוסייה. "המסר שלי נוגע לכולם, שחורים, לבנים, נכים ולא-נכים: באמונה ועבודה קשה תוכלו להגשים כל דבר שתחלמו עליו".