הפנים מאחורי מפעלי הטקסטיל של חברות האופנה המובילות בעולם

בשנים האחרונות החלו להישמע קולות שונים במערב, אשר קוראים לקהילת הצרכנים "לפקוח את העיניים" ולגלות את הפרטים אודות תנאי העסקתם של הפועלים במזרח הרחוק, אשר אחראים על יצור רבים ממוצרי הצריכה אשר אנו רוכשים במיטב כספנו. הבעיה? לרוב, מדובר בפרטים מאוד לא נעימים לאוזניים המערביות. כל כך לא נעימים, עד שרובנו מעדיפים פשוט להתעלם. 

פועלים רבים במדינות שונות ברחבי אסיה אחראי כיום על יצור והרכבה של רבים מהמוצרים אשר עושים את דרכם היישר לידינו. הם מרכיבים מכשירים אלקטרוניים מתקדמים (החל ממכשירי הסמארטפון ועד למצלמות), מייצרים זוגות נעליים (זכור במיוחד התיאור בדבר תנאי העסקתם של העובדים במפעלי חברת "נייקי") וגם תופרים וצובעים רבים מהבגדים אשר נמכרים בסופו של התהליך בחנויות האופנה המובילות בעולם - עבור סכומים גבוהים בהרבה מאלו אשר אותם פועלים יכולים רק לחלום עליהם.

אחת המדינות אשר משכו תשומת לב בינלאומית מיוחדת לאחרונה היא קמבודיה. מדובר באחת המדינות העניות באסיה, אשר מחצית מהאוכלוסייה בא (אשר עומדת על 15 מיליות איש) הם צעירים וילדים מתחת לגיל 25. אך למרות הנתונים הבעייתיים, דווקא הכלכלה הקמבודית מציגה נתוני צמיחה יפים כשהיא מטפסת ב-7% בכל שנה מאז שנת 2010, כתעשיית הביגוד והאופנה היא המנוע המרכזי אשר דוחף את הכלכלה קדימה. גם פרויקטים מרשימים בתחום הבנייה, החקלאות וכמובן התיירות המתפתחת במדינה מסייעים לתנופה הכלכלית אשר חווה המשק הקמבודי. 

אך אין ספק כי תעשיית הביגוד היא המובילה והמשמעותית ביותר. על פי ההערכות למעלה מ-400,000 פועלים עובדים במפעלים השונים לייצור בגדים ובדים, ובשנה שעברה ייצאו מפעלי האופנה המקומיים סחורה בשווי 5 מיליארד דולר לרחבי העולם - כשליש מסך התמ"ג במדינה. רוב המפעלים נשלטים על ידי חברות אחזקה שונות אשר מגיעות לרוב מקוריאה, סין, הונג קונג וטייוואן. 

אמנם המפעלים וכמות המשרות אשר נפתחו בהם הצליחו לסייע למאות אלפי קמבודים להבטיח הכנסה קבועה ולהיחלץ ממעגל העוני, אך התחום כולו עדיין רווי בבעיות רבות. המהותית ביותר היא עדיין תנאי העסקתם של אותם עובדים - ובמיוחד המשכורות אשר הם מרוויחים עבור עבודתם.

רובם המוחלט של העובדים במפעלים מרוויחים את שכר המינימום אשר נקבע במדינה, ועומד על 100 דולר בחודש. במהלך השנה החולפת פתחו הפועלים הקמבודים בשביתות, בדרישה מהממשלה להעלות את שכר המינימום באופן משמעותי - ולקבוע אותו על רף של 177 דולרים בכל חודש. השביתות "זכו" לכתף קרה במיוחד מהשלטונות המקומיים, אשר ניסו תחילה לדכא את דרישות הפועלים באמצעות הפעלת יד קשה ומעצרים.

130 דולר בחודש, כולל שעות נוספות

זה התחיל בתחילתה של שנת 2014. אלפי פועלים מתעשיית הביגוד פתחו בשביתה ויצאו להפגין ברחובות העיר פנום-פן, ודרשו להעלות את שכר המינימום במדינה. השלטונות שלחו את כל כוחות הביטחון המקומיים - לרבות הצבא והמשטרה - לדיכוי ההפגנות. במהלך פעולות הדיכוי נהרגו 5 מפגינים, ו-38 איש נפצעו. עשרות נוספים נעצרו. 

שביתת העובדים בקמבודיה. בעוד מספר שבועות ייפתח המו"מ על המשכורות | צילום: reuters אחד העצורים היה פאנג ואני, פועל בן 38 אשר עובד באחד המפעלים הגדולים והמבוססים במדינה. גם הוא, כמו יתר הפועלים, הרוויח את שכר המינימום הקבוע בחוק. לדבריו, כשהחלה השביתה הוא פרש לחדרו שסמוך לרחוב המרכזי בעיר וקרא בספר. כמה דקות לאחר שהחלו המהומות, פרץ חייל חמוש את הדלת - ולקח אותו למעצר. ואני נשאר בתא המעצר ללא משפט עד שחרורו - 5 חודשים לאחר מכן.

ואני הגיע לפנום-פן בשנת 2005, במטרה ברורה למצוא עבודה באחד המפעלים הגדולים ולשלוח את הכסף שירוויח למשפחתו בכפר. הוא הצטרף למפעל בשם Suntex, אשר שייך לחברת החזקות מהונג קונג אשר רשמה בשנה החולפת רווח נקי של 1.2 מיליארד דולר. בין היתר, מייצר המפעל בגדים עבור המותגים זארה, ניו באלאנס, נאוטיקה, בגדי דיסני ורשת גאפ. הוא עובד 6 ימים בשבוע בן השעות 6 בבוקר ל-14:45 בצהריים, ומקבל הפסקת צהריים בת 45 דקות. בימים מסוימים הוא נשאר לעבוד עד השעה 17:00. עבור זאת, הוא מרוויח שכר בסיס השווה לשכר המינימום במדינה (90 דולר לחודש), ובתוספת השעות הנוספות הוא מגיע למשכורת של 130 דולר בממוצע. מחצית מהכסף הוא שומר לעצמו, ומחצית הוא שולח למשפחתו. בזכות כספים אלו זכו בני המשפחה להשלים את לימודיהם בבית הספר בכפר - לימודים אשר נאלצו להשהות במהלך החודשים שהיה בכלא.

לאחר דיכוי ההפגנות, הסכימו הצדדים לנהל משא ומתן במקביל לשובם של הפועלים הקמבודיים לעבודתם. סבב השיחות הבא, הנוגע למשכורותיהם של הפועלים בשנת 2015, יפתח בעוד שבועות בודדים. פאנג עצמו מקווה מאוד שדרישותיהם של הפועלים יתקבלו אך, אינו בטוח בכך כלל. בכל מקרה, הוא יודע כי כשיסתיימו הדיונים - הוא וחבריו ישובו לעבודתם במפעל: "אחרי כל מה שקרה, אני לא רוצה לחזור לשם", הוא מספר. "אבל אני חייב. אני זקוק לכסף, ופשוט לא יודע לעשות שום דבר אחר". 

חשוב לזכור כי פאנג וחבריו ידרשו גם בסבב הקרוב את העלאת שכרם ל-177 דולר לחודש. רק מעט יותר ממחירה של חולצה שהם עצמם יצרו, ותימכר באחת מחנויות הרשת זארה, לדוגמא. 

הכתבה פורסמה במקור באתר פורבס