ההתאבדות על פסי הרכבת: "אל תהפכו אותנו למוציאים להורג"

"תנו לנו להביא את הנוסעים הביתה בשלום" | צילום: חדשות 2 הגבר שהשליך עצמו הלילה על פסי הרכבת בתחנה הסמוכה לקיבוץ החותרים בצפון עתיד להצטרף גם הוא לסטטיסטיקה. בכל שנה, מתוך כ-400 מתאבדים בסך הכל, בוחרים 5-10 נוסעים לשים לחייהם קץ על פסי הרכבת. בשנה שעברה התאבדו שישה בדרך הזאת, ב-2011 שמונה ובשנת 2010 נרשם מספר שיא של עשרה מתאבדים. אבל בעוד המתאבדים בוחרים לשים קץ לחייהם, נהגי הקטר ברכבת אינם אלה שבוחרים להרוג, ובכל זאת נאלצים להביא למותם של הנשכבים על המסילה פעם אחר פעם.

ב"רכבת ישראל" מספרים היום כי "הרכבת משקיעה רבות בסיוע וליווי הנהגים בכל הקשור למקרי ההתאבדות". "הרכבת מספקת סיוע פרטני על ידי אנשי מקצוע, ישנה עובדת סוציאלית אשר פועלת באופן שוטף בנושא מול הנהגים, מתקיימות סדנאות לעמידה בלחצים, שיעורי יוגה, ומעבר לך ניתנת תמיכה נפשית על ידי מכון פסיכולוגי חיצוני המלווה את הרכבת בעת הצורך", מסבירים שם.

אך לעיתים זה לא מספיק. הנהגים עצמם, מקבלים עזרה ובכל זאת נותרים עם טראומת החוויה הקשה. כך למשל חש היום גיורא וייס. נהג קטר, בן 58, שעלה מרומניה ומאז שנת 1989 עובד כנהג קטר ברכבת ישראל. "עצוב מאוד לשמוע על עוד מקרה כזה", הוא אומר.

כמו רבים מנהגי הרכבת בישראל, גם וייס נאלץ בעצמו לדרוס כבר שלושה אנשים במהלך עבודתו. "נתקלתי לצערי בהרבה מקרים כאלה. המקרה האחרון התרחש ב-2011, ליד כפר שמריהו. נהגתי בקטר כשבחורה החליטה לשים קץ לחייה ונשכבה על המסילה. זה מחזה ממש לא נעים שאחריו נשארים עם שריטות לא מעטות", הוא מספר. 

לנהג הרואה אדם שכוב על המסילה לא נותרות הרבה אפשרויות

בעוד שהרכבת דוהרת במהירויות גבוהות, מרחק ממוצע של עצירתו של כלי הרכב המסיבי הוא 800 מטר. משמעות הדבר היא שלנהג הרואה את אדם שכוב על המסילה לא נותרות הרבה אפשרויות. "זה עניין של שניות בודדות", הוא מספר, "אתה בולם בלימת חירום אבל מרחק הבלימה הוא גדול ומה שנותר הוא רק להתפלל שאולי האדם עצמו יחזור בו ויברח מהמסילה. אתה לוחץ על דוושת הצפירה עד הרגע האחרון וכל מה שנותר לך זה להתפלל שהאדם על המסילה יקום ויברח. יותר מזה אין לך מה לעשות". 

מה מרגישים באותם רגעים מחרידים?
"כעס. כעס גדול. עוברות הרבה קללות בראש, על כך שהנה, עוד אחד הצליח לעשות את זה והוא עשה לי נזק. אנחנו רוצים שיבינו: אנחנו בסך הכל באים לעבוד, לנהוג בקטר, ולהרוויח את לחמנו. אני לא התליין של אף אחד ולא רוצה להיות המוציא להורג של אף אחד. רבותיי, קחו את עצמכם בידיים, תנו לנו להביא את הנוסעים הביתה בשלום".

איך מתמודדים?
"במקרים הראשונים הכנסתי את זה ל'מגירות' והעדפתי לא לדבר על זה, אבל כשהשנים עברו הנפש והגוף משתנים וכיום אני נעזר בעובדת סוציאלית ובפסיכולוגית".

פרופ' צבי זמישלני, מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה, שירותי בריאות כללית, מסביר כי גם הוא כפסיכאטר מבין לליבם של נהגי הקטרים. "אנחנו הפסיכיאטרים חיים מדי יום עם תחושת חוסר אונים מוחלט במניעת התאבדויות של מטופלים שהחליטו לשים קץ לחיים ומבינים שאין לנו שום יכולת למנוע את זה", הוא אומר, "את זה צריכים להבין גם נהגי הקטרים שאסור שיראו את עצמם כאחראים לדבר או להאשים את עצמם".

"בישראל כיום יש יותר מקרי התאבדות מאשר הרוגים בתאונות דרכים והסיבה העיקרית לכך היא דיכאון ומצוקה, בעוד שמספר ניסיונות ההתאבדות הוא גבוה בערך פי 10", מסביר פרופ' זמישלני, "אנשים בוחרים את השיטה הזו על פני שיטות אחרות בגלל הזמינות של פסי הרכבת בחיי היומיום שלהם. בנוסף, לעיתים הבחירה להישכב על פסי הרכבת נובעת מאמביוולנטיות כלשהי שבה תמיד יש סיכוי קטן להינצל".