כילדה יהודייה בדרום אפריקה סטפני אלסונג, לימים חיימוביץ', ביקרה פעמים ספורות בישראל, אך מעולם לא שקלה ברצינות לעלות ארצה. ביום ב' האחרון (ה-23.4), אחרי 27 שנים בישראל, היא נתקלה בתמונת עבר של האחים יוני ובנימין נתניהו שפורסמה בעמוד הפייסבוק של mako, שגרמה לה להיזכר למה בכל זאת החליטה לעלות לארץ הקודש. התמונה גרמה לה להתוודות: "בזכות 'מכתבי יוני' עליתי לארץ".
"רציתי גם לאהוב כך מדינה"
התמונה שהעלתה את הזיכרונות. סא"ל יוני נתניהו (ז"ל) לצד אחיו, ראש הממשלה בנימין נתניהו לפני כ-40 שנה | צילום: חדשות 2שם, ביוהנסבורג, היא התגייסה לשורות תנועת הנוער בית"ר, הייתה למדריכה ואף המשיכה לתפקיד סגנית ראש ההנהגה הארצית, אבל עדיין לא חשה שייכת. "הייתי אחת הבנות פעילות בתנועה ובין הקיצוניים ביותר בדעותיי הימניות", היא מספרת. אבל למרות הפעילות הקדחתנית בתנועה, ליוותה את סטפני תחושה של חוסר שייכות מתמדת. "אני זוכרת שבכל פעם ששרו את המנון דרום אפריקה ממש התביישתי. לא הרגשתי שזה מייצג אותי", מסבירה חיימוביץ' (49) העובדת כיום כמורה פרטית לאנגלית בגדרה, ומספרת על היום שבו הבינה מה עשוי להיות הפיתרון.
"יום אחד, השליח מישראל הביא לנו מעין חוברת כזאת. זה היה בעצם אוסף המכתבים של יוני נתניהו", היא נזכרת ביום בו נתקלה במכתבים לראשונה. סא"ל נתניהו (ז"ל) החל לכתוב את מכתביו בשנות השישים כתלמיד תיכון בארצות הברית והמשיך לכתוב למשפחתו ולחבריו בגולה גם בעת שירותו הצבאי, ובכך לתאר את המדינה ואת אנשיה. בשנות השבעים, קובצו מכתבים אלה על-ידי אחיו, עידו ובנימין נתניהו.
"אני לא ממש זוכרת את הסיפורים שהוא סיפר שם", היא מודה, "מה שזכור לי זה בעיקר האהבה הענקית שלו לישראל שמשכה אותי. כשקראתי איך הוא מתאר את המדינה ואת הישראלים, ואיך שהרגיש שייכות אליה גם בזמן שהוא גר בארה"ב, אמרתי לעצמי: 'אם יש לבן-אדם סיבה לאהוב מדינה עד כדי כך, אני חייבת לבדוק את זה ולנסוע למדינה לשם'. אני כיהודייה בדרום אפריקה תמיד חיפשתי את הזהות שלי ולא הרגשתי שייכת לשום מקום. הוא תיאר שם תחושה שלא הכרתי ורציתי גם לאהוב ככה את המדינה בה אני חיה", היא מספרת.
"לא העזתי לפגוע בג'וק - זה היה מבחינתי ג'וק ישראלי"
אם לא היה כותב את המכתבים, כנראה ארבעת הילדים החמודים האלה לא היו פה. משפחת חיימוביץ' לפני כעשור | צילום: makoבגיל 22 היא הגיעה לארץ עם חבר יהודי נוסף. הוריה עלו בעקבות ביתם היחידה רק 11 שנים מאוחר יותר. "תוך שלושה חודשים כבר הייתי על הטיסה לישראל", היא צוחקת ומסבירה, "טוב, הייתי צעירה". "כשנחתנו עשו לנו הרבה בעיות", היא נזכרת, "לידיד שהיה איתי היה מחשב בתיק והעבירו אותנו המון בדיקות ביטחוניות. עד שיצאנו משדה התעופה עברו 3-4 שעות, אבל מאוד התרגשנו, אז לא כל-כך הפריע לנו. בחוץ חיכה לי בן דודי שאסף אותי. אני זוכרת שמבחינתי זה הייתה תחושה גדולה של אושר. החלום שלי התגשם".
סטפני החלה ללמוד עברית באולפן "עציון" בירושלים וביקשה להתגייס לצבא. אז הגיעה האכזבה הראשונה כשנאמר לה שהיא כבר מבוגרת מדי כדי להתגייס. כשסיימה את לימודיה בירושלים, עברה להתגורר בדירה שכורה ברמת גן. ביום - עבדה בבית עולים של עיריית ראשון לציון, בערב - עבדה כמלצרית במסעדה בהרצליה פיתוח. "כשהגעתי לישראל החלטתי להפטר מכל הדעות הפוליטיות שאיתן הגעתי. פתחתי דף חדש", היא מספרת.
"הייתי מאוהבת בכל דבר במדינה, כל בחור בישראל היה חתיך רצח מבחינתי. כל ג'וק היה ג'וק ישראלי שלא העזתי לגעת בו. פתאום הרגשתי שייכת: יום הזיכרון, יום השואה, יום העצמאות, כל אלה הפכו לימים עם משמעות".
קצת פחות zionist, קצת יותר realist
היום קצת יותר ריאליסטית. סטפני חיימוביץ' | צילום: KateRiep_Godbyeחמש שנים לאחר שעלתה לישראל חיימוביץ' נישאה לבעלה, עולה יהודי מזימבבואה והביאה ארבעה ילדים לעולם. עם השנים, אותה תשוקה חסרת מעצורים של העולה הציונית הצעירה, הספיקה להתעמעם מעט. כאם לארבעה ילדים, ספורטאים מצטיינים, חיימוביץ' מביעה כיום ביקורת נוקבת על ההשקעה המצומצמת מדי של הממשלה בספורט הישראלי ויש לה גם מה לומר על המדיניות החברתית-כלכלית בישראל שלטעמה צריכה להשתנות, "היום אני קצת פחות Zionist ויותר Realist", היא אומרת במבטא שעדיין קשה שלא להבחין בו.
אולם, למרות הביקורת, לראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, היא עדיין זוקפת זכות. "אני אוהבת את נתניהו כראש מממשלה ותומכת בו", היא אומרת ומספרת שאפילו פגשה בו פעם אחת לרגע קט. "פגשתי את ביבי לפני שהוא הפך לראש הממשלה. זה היה ברעננה כשהוא הסתובב עם מי שהיה בעבר מדריך שלי בתנועת הנוער בדרום אפריקה. הוא עשה בינינו הכרות ולחצנו ידיים לשנייהה אבל לא הספקתי להגיד לו משהו לגבי המכתבים".
"בסופו של דבר", היא מספרת, "אני שמחה שבחרתי לגדל את ילדיי בישראל. אני מאמינה שארץ ישראל שייכת ליהודים, כאן הם צריכים לחיות. עד היום, כשאני שומעת את 'התקווה' אני מקבלת צמרמורות", היא מסבירה, "וזה משהו שלא היה לי באף מקום אחר".