לא כולה תכלת

מנקס, בוגרת בית הספר שנקר, באה בעצמה ממשפחה מסורתית ("כך שהעולם הזה לא זר לי"), אבל לפני כן בכלל הייתה לה קריירה ארוכה כמעצבת בגדי ים ראשית ב"גוטקס" וב"דיווה". היום, היא מבינה עד כמה התקופה ב"גוטקס", אז עבדה תחת המעצבת הישראלית לאה גוטליב (או בלשונה, "גברת גוטליב גוטקס") - הייתה יוצאת דופן.

"התחלתי לעבוד בגוטקס בשנת 88', מיד אחרי שנקר - גברת גוטליב גוטקס הגיעה לצפות בתצוגת הסיום, ולמחרת כבר הייתי שם. הייתי נוסעת ליעדים בכל העולם כדי לקבל השראה או למצוא חומרים - אפריקה, יוגוסלביה, תורכיה, הונגריה... כמובן שגם מקומות כמו פריז, לונדון, מילאנו וניו-יורק - אבל זה היה בקטנה. באתי בבוקר ולא ידעתי אם אסע היום לנחלת בנימין או אולי לפריז".

נשמע שחיית את החלום

"לגמרי, העבודה שלי הייתה מלאה בהרפתקאות. למשל, הייתי נוסעת ליוגוסלביה לגמרי לבד, עם שתי מזוודות מלאות בבגדים ואלפי דולרים, מנסה למצוא בדים אותנטיים בעולם שלפני האינטרנט. הייתי מגיעה לצוענים שלקחו אותי לכפרים, ובתמורה הבאתי להם כסף או בגדים מהמערב. הייתי בת 20 וקצת, עד היום אני לא מבינה איך לא הרגו אותי. פעם אחרת, נסעתי עם צלם לספארי באפריקה כי גברת גוטליב רצתה פנים של אריה על בגד ים, והיא לא מצאה תמונה בזווית המתאימה אז יצאנו לצלם.

"בשנים האחרונות, האופנה היא אופנת רחוב והמעצבים מקבלים השראה מהרחוב. פעם זה היה אחרת. אם למשל הנושא היה להקת בלט, הייתי נוסעת ללונדון לראות הופעת בלט, לקרוא ספרים בנושא וממש לחיות את זה - ולפי זה לעצב את הקולקציה. ניסיתי ללמוד איך מקבלים השראה מכל דבר - מתמונה של פרחים במילאנו, מתערוכה בפריז או מהפלאיירים במטוס".

ומה בנוגע לתקציב?

"מבחינת כסף, התקציבים היו לא שפויים ולא קשורים למציאות. גברת גוטליב לא הייתה מחוברת, אלא חיה בתוך החלום שלה. יכול היה לבוא חשב בסוף השנה ולומר לה שהיא חרגה ב-250,000 שקל מהתקציב, והיא לא התייחסה לזה. אחרי העבודה בגוטקס נזרקתי למציאות, וזה היה מפח נפש".

"בכלל, העבודה של גברת גוטליב הייתה שונה מהדרך שבה עובדים היום", היא מספרת. "היא אהבה לעבוד לבד. היום יש צוות שלם שמביע דעה על העיצוב. היא עבדה עם האינטואיציה שלה".

"יש קהל שלם של גברים דתיים אופנתיים"

המעבר מעיצוב בגדי ים לעיצוב טליתות אולי נשמע מעט תמוה, אבל עבור מנקס היה מדובר במעבר טבעי: "התחלתי להכין טליתות לבן שלי, שחגג בר מצווה לפני שנה, ואז זיהיתי את החוסר בשוק. יש קהל שלם של גברים דתיים שאופנה חשובה להם, ולאחרונה השינוי חל גם בעיצוב של טליתות. כלומר, אם בעבר היינו רגילים לראות בעיקר טליתות סטנדרטיות עם פסים שחורים (לבני עדות אשכנז) וכחולים-לבנים (לבני עדות המזרח), הרי שהיום חוקי המשחק השתנו", היא אומרת.

"מעולם לא הייתי אדם מינימליסטי", מעידה על עצמה. "אני אוהבת עושר וצבעוניות בדברים, ואני מביאה את זה גם לטליתות. היום אני מעצבת לפי הזמנה, ואנשים שומעים על זה מפה לאוזן. הלקוחות שמגיעים אליי שונים אחד מהשני, כשהמשותף לכולם הוא הרצון להתהדר. אלה יכולים להיות נער שהגיע למצוות, חתן המתכונן לטקס החופה, מתפלל שרוצה 'לחדש את המלתחה', או אישה שרוצה להפתיע את בעלה".

מצוות הציצית נועדה לגרום לאדם לזכור את המצוות ולמנוע ממנו ללכת אחרי יצר הרע. במהלך התפילה, היא מבודדת את המתפלל מסביבתו ואמורה להקל עליו להתרכז. הציצית הפכה לאחד מסימני ההיכר של היהדות, ובזרם הרפורמי גם נשים נוהגות להתעטף בה.

הטליתות שמנקס מעצבת, כך היא מספרת, דורשות שעות רבות של עבודה ("לפעמים אפילו 15 שעות של עבודת יד, יש דברים שאי אפשר לעשות עם מכונה"). והמחירים, אם תהיתם, בהתאם: "זה לא זול. טלית יכולה לעלות 1,500 שקל, וגם 5,000 שקל. כשזה לבר מצווה - זה זול יותר".

איך נראית טלית כזו?

"כל טלית שונה מקודמתה, בהתאם לבקשה של הלקוח. בדרך כלל, הטליתות משולבות ברקמת יד, אבני חושן וכסף טהור. בנוסף, אני רוקמת משפטים בהקדשה אישית בשקית של הטלית, כך שרק המתפלל רואה את זה - זה בינו לבין עצמו. הלקוח גם יכול לבחור מרכיבים שונים כמו סוג הבד - רוב הטליתות עשויות מצמר, אך ניתן גם להשתמש בבד משי יוקרתי; הצבעוניות - אפשר לקשט את הטלית בכל צבע וגם לשלב צבעים שונים בפסיה; וכמובן הגודל".

תודה רבה לסיון דה-ליאו על הסיוע בהכנת הכתבה

>> בפייסבוק - עשיתם לנו לייק?

>> לא מתעלמים: החמאס ממשיך לחפור מנהרות