״אמא, אבא, הלכתי להסביר, מיד אשוב!״
״להסביר מה?״
"תיכף אסביר״.
לך תסביר ישראלי בחו״ל. תסביר מה עושה אותך ישראלי בחו״ל.
לך תסביר מה זה ״בית״, מה זה בעצם אומר רחוק מהבית?
לך תסביר מולדת, מורשת, שורשים.
לך תסביר שדווקא מבחוץ אתה מגדיר הכי טוב את ה״בפנים״.
תסביר איך נסעת לראות עולם וגילית שהמדינה הקטנה שלך היא כל עולמך.
שוב, תעצור רגע ותעשה את זה ״פשוט״ - תסביר בית.
***
נדמה שהיציאה שלי לשליחות בארצות-הברית חייבת להיות איזשהו אקט מנדטורי לדור שלי בארץ ולאלו שיבואו אחריו. גם כי זה מגניב ואחלה, ואנחנו קצת ״ישראלים מתנשאים שגרים בחו״ל״, ויש מלא סיילים, ו-Macy's ועוד מלא דברים טובים, אבל בעיקר זה כי לא ניתן להבין אחרת כמה בית זה לא רק מבנה, אלא תחושת שייכות וביטחון.
לא אכפת לי אם הם חושבים שאנחנו ברברים או קולניים, לא סבלניים וחותכים בכביש... לא אכפת לי כי מה כל אלו לעומת החום, שיחות העומק, הון של חברים שיקבלו אותך תמיד בזרועות פתוחות בבית שלהם, גם אם לא התקשרת לפני והודעת שאתה בא?
אז מה אכפת לי אם הם לא מדברים בנימוס ופשוט צועקים שהם אוהבים אותי? מה אכפת לי שחתכו אותי בכביש, אם זה שחתך אותי עצר מטר לאחר מכן כדי לעזור לזר שנתקע להחליף גלגל?
אני לא הולכת להסביר מנטליות. אני פשוט מסבירה ישראליות.
***
אני נפגשת עם קבוצות סטודנטים בני 18-21 ותוהה אם אצליח להסביר להם. חשוב לי לספר להם מאיפה באתי ואיך התאהבתי אז כשחזרתי הביתה מהאוניברסיטה בירידות של ירושלים - בארץ ישראל. מה גרם לי, אחרי שנתיים כעורכת-דין במשרד גדול בארץ, לתלות את הגלימה ולצאת למשימה. בהמשך אבין, שאותם ילדים בני 18 יהפכו להיות חלק נכבד מהעולם שלי. הם יהיו החיוך, הדמעות, האתגרים ומעבר לכל - תחושת הסיפוק. לך תסביר את תחושת הסיפוק הזו.
אני מודה, זה לא תמיד כל-כך פשוט. משפטים גדולים והצהרות עם מילים מפוצצות, לרוב, כבר לא חודרים אל הדור החוקר והמאתגר הזה, ואוצר המילים הפטריוטי שלנו הכולל ביטויים כמו ״מייבשי הביצות״ ,״שואה ותקומה״ ו״קמנו מאפר״ התחלף בשטחים עם אותיות לועזיות, גבולות וקווים צבעוניים. גם היונה ההיא עם העלה של זית, הפכה לעוד עוף עם ירק בפה.
אז אני מתאפקת ונושמת עמוק אבל גם צוחקת המון, ובימים מסוימים כשאני משמיעה שיר ישראלי באוטו, בדרך לעבודה, זולגות לי דמעות געגוע.
אני כותבת ומדברת באנגלית אבל מרגישה וחולמת בעברית.
***
אני מתרגשת בעיקר מאנשים שנולדו וחיים פה בארה״ב, ויחד עם זאת מרגישים חלק בלתי נפרד מישראל. אני מוצאת את עצמי מצלמת את הסטודנטים שלי במפגן תמיכה בישראל וכשעה לאחר מכן עדה לאירוע האנטי-ישראלי הראשון שלי בקמפוס - כשיהודיה מקריאה ״קדיש״ על טרוריסטים...
עקצוץ באצבעות, הלב שדופק, התהייה, ה״מה פספסתי?״, החזרה לדירה בלילה לריצת טירוף בחדר כושר עם ״גולני שלי״ בפול ווליום... באוזניות.
אני מוציאה ומכניסה את השרשרת עם המגן דוד ומפת המדינה. אני מוציאה בעיקר... ומסבירה.
אז לך תסביר. תסביר על להיות עם חופשי בארצו.
תסביר שהתקווה כבר בת שנות אלפיים.
לך תסביר תקווה.
