הישראלים התעוררו מאוחר לקדחת הברקסיט. רובנו לא טרחנו להתעמק במשאל העם הבריטי, בין אם מחוסר עניין בסיסי או מתוך הנחה ש"מה שהיה הוא שיהיה". למרבה ההפתעה, גם מרבית המומחים, הפרשנים, הסוקרים ואפילו סוכני ההימורים שכן גילו עניין ואף השקיעו כספים בהימורים על תחזיותיהם, הניחו בטעות שהמשאל יסתיים בהישארות הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי. היקיצה היא אכזרית עבורם, עבור פרנסי האיחוד בבריסל, כמו גם עבור הנשיא אובמה והדמוקרטים בארה"ב, שרואים באיחוד אירופי חזק פוליטית וכלכלית אינטרס אמריקני מובהק.
72.2% מבעלי זכות הבחירה מימשו את זכותם, אחוז גבוה יחסית, ו- 51.9% מהם הצביעו בעד עזיבת האיחוד. לא רק התוצאה, גם הפער בין המחנות נחשב להפתעה, שכן רוב התחזיות דיברו על פערים של שברי אחוזים בלבד.
תוצאות המשאל יהדהדו בזירה הבינלאומית עוד שנים ארוכות ותהיה להן השפעה משמעותית – מעבר לבריטניה עצמה - על אירופה ו"המערב", על מפת הסחר העולמי ועל יחסי הכוחות הבין-מעצמתיים ב"קומת-העל" של הזירה הבינלאומית, אליה שייכות ארה"ב, סין, רוסיה, האיחוד האירופי והמדינות המרכזיות בו – גרמניה, צרפת ו... בריטניה.
ומה לגבי ישראל? האם ועד כמה ישפיע ה"ברקסיט" על מדיניות החוץ והבטחון הישראלית? על היחסים עם ארצות-הברית? ואפילו על פעילות תנועות החרם?
בתחום מדיניות החוץ, ההשפעה המיידית על ישראל תהיה החרפת המגמה של דחיקתנו לשולי השיח באירופה. בשנים האחרונות, עם התעצמות משברי הפליטים, הטרור והפיננסים באירופה מזה, והמהפכות בעולם הערבי מזה, הלך הסכסוך הישראלי-פלסטיני ונדחק לשולי השיח המדיני באירופה. הן עבור האליטות הפוליטיות והן עבור המוני העם, צצו נושאים דחופים וחשובים בהרבה והשתלטו על סדר היום. מגמה זו רק תלך ותתעצם, שכן אירופה ביום שאחרי הברקסיט נכנסת לסחרור של עיצוב-מחדש ומאבקי כוח בין בדלנים לבין ליברלים, שינסו כל אחד לשיטתו למנף את ה"מפץ" לקידום האג'נדה הפוליטית המחנאית. תואמי מפלגת UKIP הבריטית, כדוגמת מפלגתה של מארי לה-פאן בצרפת, ישאפו לניצול הצלחה מהיר וידחפו ליציאת מדינות אירופאיות נוספות מן האיחוד, והליברלים ינסו להיאחז בטלטלות בשווקים ובתגובות הבהלה במחנה הפרו-אירופי בכדי למנוע המשך המפולת ולחזק את מעמדו של האיחוד. במערבולת זו הנושא הישראלי בכלל, והישראלי-פלסטיני בפרט, יזכו לקשב מינימלי.
בטווח הארוך יותר, ובכפוף הן למידת ההצלחה של המחנות היריבים באירופה, והן להתפתחויות בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמזרח התיכון, תצטרך ישראל לבחון את האסטרטגיה שלה מול האיחוד האירופי בהקשר הרחב. התפנית ההסטורית שיצר הברקסיט יכולה להוות הזדמנות בהקשר זה, שכן גורמי הכוח באירופה יבחנו גם הם מצידם את הנחות היסוד שלהם. בימים אלו מגיעה לסיומה ואמורה להתפרסם עבודה מקיפה שבוצעה בהנחייתה הישירה של “שרת החוץ והבטחון" של האיחוד האירופי ("הנציגה העליונה של האיחוד האירופי לענייני חוץ ומדיניות בטחון") פדריקה מוגריני, המגדירה מחדש את האסטרטגיה הגלובלית של האיחוד בתחומי הבטחון והחוץ. על פניו ברור כי לישראל ולאיחוד יש אינטרסים משותפים בתחומי הלוחמה בטרור, הפיתוח הכלכלי והסחר החופשי, המדע והטכנולוגיה. ברור גם כי מדיניות ממשלת ישראל הנוכחית בסוגייה הפלסטינית סותרת את מדיניות האיחוד ותמשיך להוות אבן נגף משמעותית בפני קידום היחסים. אולם בעידן של שבירת פרדיגמות, מוסדות ומסגרות שעוצבו לפני עשורים רבים, נכון יהיה לבחון במשותף ולעצב מחדש גם את יחסי ישראל עם האיחוד.
בנוסף, ישראל ובריטניה יידרשו להסכמות מחודשות של פרטי היחסים הבילטרליים ביניהן. כללית, היחסים עם ישראל יהיו במקום נמוך בסדר העדיפויות הבריטי בעתיד הנראה לעין. הממלכה המאוחדת תתמודד עם נסיונות פרישה של סקוטלנד ואולי אף צפון אירלנד, שתשאפנה להצטרף-מחדש לאיחוד האירופי כישויות עצמאיות, וכמובן עם חילופי הנהגה ושרטוט מחדש של המחנות הפוליטיים. לאלו היודעים לחזות כבר עתה כי בריטניה "החדשה" תנקוט קו מדיני שונה ונוח יותר כלפי ישראל נכונה אכזבה. בהיבט הזה – מה שהיה הוא שיהיה. ספציפית לסוגיית קמפיין ה-BDS, פעיליו הנמרצים ימשיכו לפעול ללא כל תלות במצב החדש, ורצונה ויכולתה של הממשלה החדשה בבריטניה לפעול בנושא לא תשתנה משמעותית.
סוגייה מעניינת תהיה עתיד היחסים בין בריטניה לארה"ב, בפרט בתרחיש של ממשל טראמפ וממשל ג'ונסון. בין שתי המדינות קיימת ברית אסטרטגית הסטורית חזקה ועמידה, שבכל תרחיש תישאר כזו. אולם שיתוף פעולה על בסיס מדיניות הגירה מחמירה, ובפרט מול מהגרים מוסלמים, ואנטגוניזם כלפי האיחוד האירופי, יהווה שינוי דרסטי במפת היחסים הבינ"ל. למצב זה תהיינה גם השלכות על ישראל, שעלולה למצוא עצמה נדחקת "לבחור צד".
ישראלים רבים נוטים לחשוב כי המגמה הגלובלית המסתמנת - בדלנות, סגירת גבולות וחיזוק זהויות לאומיות פרטיקולריות – חיובית עבור ישראל. לכאורה, זו ההצדקה האולטימטיבית לגישת "הווילה בג'ונגל", שכביכול מיושמת עתה ע"י בריטניה, ע"י טראמפ ותומכיו, וע"י הכוחות העולים בצידה הימני של המפה הפוליטית במדינות רבות באירופה. מבלי לבטל את הערך המסויים הטמון במגמות אלו, כדאי להרחיב את נקודת המבט. ישראל תלוייה בטחונית בארה"ב וכלכלית (גם) באירופה. "עם לבדד ישכון" איננו מירשם לשגשוג ורווחה, אלא לבידוד אזורי ובינלאומי, ולהתמודדות הולכת ומחריפה עם איומים וסיכונים שלפחות בחלקם "גדולים" על ישראל. יחסים אסטרטגיים עם "המערב" הם מרכיב קריטי בבטחוננו הלאומי, ואירופה מפוצלת, מבולבלת ועסוקה-בעצמה איננה אינטרס ישראלי.
ערן עציון כיהן כסגן ראש המועצה לבטחון לאומי במשרד ראש הממשלה וכראש החטיבה לתכנון מדיני במשרד החוץ. כיום הוא יזם מדיני ויועץ אסטרטגי, מייסד "המרכז הישראלי לעתידים אסטרטגיים" (ICSF)