בשבוע שעבר סיקרו כלי התקשורת בארץ ובעולם חמש שנות לחימה בסוריה, אשר מגולמות במלחמת אזרחים קשה שפרצה ב-11 במרס 2011, בעיר דרעא. המלחמה גבתה מחיר כבד מנשוא – מעל לרבע מיליון הרוגים וכחמישה מיליון פליטים שנמלטו מסוריה אל עבר יבשת אירופה. על-פי הערכות ארגון זכויות האדם הסורי, נהרגו בחמש השנים של המלחמה כ-14 אלף ילדים, 8 אלף נשים, 14 אלף אנשים שעונו למוות ומעל שני מיליון פצועים.
במציאות הזו, מעמידה בפנינו שכנתנו מצפון אתגרים לא פשוטים: כיצד למנוע את זליגת הלחימה בשטחי סוריה לתוך ישראל? כיצד עלולה להשפיע מלחמת האזרחים על היציבות האזורית ועל אינטרסים של מדינות במזרח התיכון? כמו כן, עולות גם סוגיות מוסריות לגבי סיוע ישראלי לפצועים ולפליטים הסורים.
מדיניות הסיוע של ישראל למדינות מתפתחות ולאזורים מוכי אסון התמסדה כבר בעשור הראשון להקמתה. לאחר ביקור של שרת החוץ דאז, גולדה מאיר, ביבשת אפריקה, הוחלט על הקמת אגף מיוחד במשרד החוץ שיהיה אחראי על קביעת מדיניות הסיוע הבינלאומית. בנאום פתיחת האגף, אמר ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון: "הסיוע הינו שליחות היסטורית הדרושה לישראל לא פחות משהיא מועילה לארצות הנעזרות". יתרה מזו, חשוב לזכור כי סיוע הומניטרי לחלשים הינו חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית שדוגלת בתיקון עולם.
לכן, לא מפתיע לגלות שבחמש השנים האחרונות פועל צה"ל, כמו גם ארגונים רבים נוספים, על-מנת להעניק סיוע לפצועים ולפליטים סורים. צה"ל הקים בית חולים שדה בגבול הצפוני, והוא מעביר פצועים רבים לצורך קבלת טיפול בבתי חולים שונים בצפון הארץ.
צה"ל לא מפרסם נתונים רשמיים לגבי הסיוע שמוענק לסורים, אך ההערכות מדברות על למעלה מ-2,000 פצועים שעברו תחת ידיהם של הרופאים בישראל. הנתון המדהים הזה מעלה שאלה מעניינת, האם לעזרה שאנחנו מעניקים למורדים הסורים או לאזרחים שנפצעו בשוגג, יש פוטנציאל לשנות את דעת הקהל הסורית על ישראל? מסתבר שכן.
המלחמה שהרסה הכל
עבוד דנדחי, פליט סורי המתגורר כיום באיסטנבול, הוא ההוכחה לכך. בראיון מיוחד שקיימתי עם דנדחי, הוא סיפר לי על חייו לפני פרוץ המלחמה: "אני סורי שחי את רוב חייו מחוץ לסוריה. למדתי באוניברסיטה בירדן ואחרי זה עבדתי בכל מיני מקומות כמו קטאר ובאיחוד האמירויות. אחרי הרבה מאוד שנים שלא היה לי בית, חיפשתי יציבות, והחלטתי לחזור לסוריה לשורשים שלי".
התזמון של דנדחי היה לא מוצלח, בלשון המעטה, שכן הוא חזר לעיר חומס כחודשיים לפני תחילתה של מלחמת האזרחים. "הקמתי עסק, התארסתי, קניתי לעצמי בית, החיים שלי היו מושלמים, ואז, חודשיים אחרי זה התחילו ההפגנות", הוא מספר.
תחילה ביקש דנדחי להישאר ניטרלי בכל הקשור למצב בסוריה, אבל אחרי הפגנת ענק של עשרת אלפים אנשים בחומס וכמאה הרוגים בערב אחד, החליט שאינו יכול להישאר אדיש למצב. "אם זה היה קורה בשכונה שלך, לשכנים שלך, האם היית נשארת ניטרלית? לא. אי אפשר. זה מה שגרם לי להפוך לאקטיביסט, לא בגלל שרציתי, אלא כתגובה לברוטליות של המשטר", הוא מוסיף.
בעיר חומס נשאר דנדחי עוד שנה שלמה, עבד ככתב חדשות עבור ערוץ ה-BBC אבל החליט לברוח לאחר שצבא אסד פלש באמצעות טנקים לשכונתו. "כשהגיעו הטנקים של אסד לשכונה, לקח להם רק 6 שעות לכבוש אותה. הם נכנסו לבית שלי והפכו את כל החפצים שלי.
זו הייתה הרגשה איומה. משם ברחתי לעיר הנמל טרטוס, וגרתי שם עוד 18 חודשים. בזמן הזה המצב בסוריה החמיר מאוד: הגיעו אלינו הסיפורים על דע"אש, ועל כך שנעשה שימוש בנשק כימי – החיים בסוריה הפכו פשוט לבית משוגעים. לכן, בספטמבר 2014 החלטתי לעזוב לטורקיה".
"ישראל עשתה עבור הסורים יותר ממה שכל מדינות ערב האחרות עשו בעבורה"
במשך כל התקופה הקשה ששרד דנדחי בסוריה, נתקל לא אחת בסיפורים על סיוע ישראלי בגבול הסורי. "שמעתי שישראל עוזרת לסורים כבר בשנת 2011, אבל אף אחד לא האמין שזה נכון, חשבנו שאלו שמועות. חשבתי לעצמי, למה שישראל תעזור לנו? למה שהיא תסייע לאויב שלה? חשוב להבין שהמורדים לא יכולים לגשת לבתי החולים בסוריה לצורך קבלת טיפול רפואי, לכן אין להם למי לפנות. הרופאים לא מוכנים לעזור להם. אני הייתי בטוח שלישראל יש את אותה המנטליות, ולכן אין סיבה שתעזור לאויביה.
תביני, מגיל קטן לימדו אותי שישראל זה האויב שלי, ככה היו מלמדים אותנו בבית הספר. כילד, הייתי מפחד שיום יבוא ויהודים יבואו להרוג אותי. לכן מבחינתי, כשגיליתי את הפער בין מה שסיפרו לי לבין המציאות, זה היה רגע של התגלות", מספר דנדחי בהתרגשות.
לאחר שקרא ידיעה על ביקורו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בבית החולים שהוקם ברמת הגולן, החליט דנדחי לפתוח בלוג שיאגד את כל סיפורי הסיוע הישראלי. לאתר שלו קרא "Thank you Am Israel" ("תודה עם ישראל"), ובו הוא מפרסם סיפורים פרטיים של פליטים, כמו גם על פעילותם של ארגונים ישראליים ויהודיים שונים העוסקים במתן סיוע לפליטים סורים.
"ישראל עשתה עבור הסורים יותר ממה שכל מדינות ערב האחרות עשו בעבורה", מסביר דנדחי. "אז למה שהסורים לא יגידו תודה? לסוריה הרי אין הרבה חברות בעולם. כולם סגרו בפנינו את הגבולות שלהם ולא רוצים אותנו בשום מקום. אף אחד לא ציפה מישראל לעזור לפצועים. ויותר מזה, אילו ישראל לא הייתה מעניקה סיוע, אף אחד לא היה מאשים אותה. ישראל לא סתם מעניקה סיוע רפואי, אלא מעניקה אותו בבתי חולים מעולים עם הרופאים הכי טובים בעולם. הטיפולים זה לא רק עזרה ראשונה, אלא גם השתלות, טיפולים נגד סרטן ותהליכי שיקום ארוכים. כל הדבר הזה עולה למדינת ישראל מיליונים. והכי חשוב, העשייה הזו בעיניי היא מאה אחוז הומניטרית, נובעת מהרצון הטוב של עם ישראל, ללא טיפה אחת של רוע".
דעתו של דנדחי אינה דעה פופולרית בקרב האוכלוסייה הערבית, אך הוא נחוש להמשיך ביוזמתו ואינו חושש לספר את האמת. "רציתי לבנות את האתר כבר מזמן כי פשוט חשוב לי להגיד תודה. חשוב לי שיהיה מקום שיקבץ את כל הסיפורים וינציח אותם, כדי שהעם הסורי לא ישכח. חשוב שנזכור מי עמד לצדנו בזמן שיתר העולם הפנה לנו גב. אני יודע שהמלחמה תסתיים מתישהו, וכשזה יקרה, העם הסורי חייב לזכור את הדברים הללו.
חשוב להבין שהמדינה שלי נהרסה, וחמש השנים האחרונות גורמים לסורים לבחון מחדש את כל השקפות העולם שלהם. הרי אני הפכתי לפליט לא בגלל ישראל, אלא בגלל אסד ובגלל דע"אש. אני חושב שהדעה שלי היא דעה רציונלית, וכדי שכולם יוכלו לחשוב ברציונליות, אנחנו חייבים להשאיר מאחורינו את השנאה. השנאה שלנו היא שהביאה עלינו את הטרגדיה של העם שלנו", מוסיף דנדחי.
"אני לא פוחד ממה שיגידו לי", ממשיך לספר בנחישות, "כותבים לי לפעמים שאני בוגד וכופר, אבל רוב התגובות שאני מקבל מפרגנות. פליטים סורים כתבו לי כל הכבוד על שאני מספר את האמת, ושהם מקווים שאני לא אפגע מזה. אבל מי ימצא אותי?", אומר דנדחי עם חיוך על פניו. "אני גר בעיר שיש בה 13 מיליון איש, והעיר הזו מספקת לי את האנונימיות שאני זקוק לה כדי להעביר את המסר שלי".
כשאני שואלת את דנדחי אם יש לו מסר ספציפי שירצה להעביר לציבור בישראל, ניכר היה כי הוא מתרגש מאוד מהמעמד: "מעולם לא העברתי מסר ישירות לישראלים. אני חושב שמה שחשוב לי לומר זה פשוט תודה. תודה לכם על מה שאתם עושים. הסיוע שלכם לא ישכח. אני מבטיח שמבחינתי כל סורי יזכור את זה. וחשוב לי שתדעו שזה לא רק אני, עבוד דנדחי, יש עוד רבים כמוני שמתחייבים לזכור ולהוקיר לכם תודה על כל מה שעשיתם למעננו".
לאתר של עבוד דנדחי לחצו כאן
לעמוד הפייסבוק של עבוד דנדחי לחצו כאן