"אני עדיין רועדת מהחוויה הקשה שאני ועמיתי הסטודנטים חווינו בשבוע שעבר באוניברסיטת UCL בלונדון, אבל למרות הקושי זה הרגיש לי קריטי לכתוב ולהעלות את המודעות על טיבם האמיתי של המפגינים שעמדו בפנינו, שטענו כי פעלו בשם "זכויות אדם".
ביום חמישי שעבר, התקיים אירוע באוניברסיטת UCL אליו הגיע דובר ישראלי, חן מזיג, קצין מתפ"ש (תיאום פעולות הממשלה בשטחים וארגונים בינלאומיים לא ממשלתיים) לשעבר במטרה לחלוק את סיפורו האישי מתקופת שירותו בצה"ל. האירוע אורגן על-ידי ידידי ישראל ב-UCL וארגון CAMERA שפועל בקמפוסים למען ישראל.
כשהאירוע החל, מצאנו את עצמנו מול קבוצה של כ-50 חובשי כאפייה המפגינים נגד ישראל, מחזיקים דגלי פלסטין וקוראים קריאות התנגדות באגרסיביות מולנו. שנאה ניבטה מעיניהם והאיום הפך ממשי.
הם התחילו למלא את האולם, ועד מהרה אחת המפגינות הצמידה את גבי אל הדלת והחזיקה אותי שם במשך שתי דקות. זעקתי לעזרה, ביקשתי ממנה לעזוב אותי. צעקתי שאינני יכולה לנשום, אבל זעקותיי לא הזיזו לה. היא עמדה שם ותוך כדי שהיא מצמידה אותי לקיר, החלה להבין כמה מצוקה היא גורמת לי, עד שאחד מחבריה דובר הערבית שכנע אותה לשחרר אותי.
האירוניה היא שבשירותו הצבאי, הדובר חן מזיג דווקא עסק בצמצום ההשפעות של הקונפליקט על חייהם היומיומיים של האזרחים של הפלסטינים. לאחר שחרורו, במסגרת עבודתו בארגון StandWithUs, הוא שיתף את סיפורו מלא התקווה ודו הקיום עם אנשים רבים מרחבי העולם.
אבל המפגינים הפרו-פלסטינים לא ייצגו את השלום או חופש הביטוי. הם באו כדי לאיים עלינו ולגרום לנו לבטל את האירוע, מסיבה אחת פשוטה - ישראלי נכח בקמפוס.
ההתנהגות שלהם רק הוסיפה לנחישות שלנו לממש את האירוע כמתוכנן.
כשפרצו המפגינים לאולם בצעקות ובקריאות התנגדות, הצלחנו בחשאי להעביר את האירוע למיקום חדש, אבל הם המשיכו לרדוף אותנו, התארגנו מחוץ לאולם החדש ולא עזבו אותנו.
לאור המצב הקשה לא יכולתי שלא לחשוב על סיפור הרדיפה של משפחתי. במשך דורות באפגניסטן התייחסו אליהם באופן מפלה. מנעו מהם זכויות שוות ונכפה עליהם לענוד סמל המזהה אותם כיהודים. סבתי עזבה את אפגניסטן כדי לחפש אחר חיים טובים יותר עבור משפחתה, אך נראה שלמרות שאני מתגוררת כיום באנגליה, האנטישמיות עדיין בוערת.
לפני שעזבנו, מישהו הציע שנשיר את "התקווה". הרמנו את קולנו בהתלהבות ובגאווה, מסרבים לתת לשנאה לשבור את כוחנו, מסרבים לעמוד מהצד בחוסר אונים.
המפגינים ניסו לבייש אותנו, להשמיץ את האירוע ואת המדינה היהודית היחידה בעולם והדמוקרטיה הליברלית היחידה במזרח התיכון. הם התעלמו מהעובדות, ובחרו להטיח בנו האשמות משמיצות.
אבל הם לא הצליחו לשבור אותנו.
"כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה... עוד לא אבדה תקוותינו, התקווה בת שנות אלפיים".
שתפו את הכתבה גם באנגלית:
I am still shaking from the ordeal that I and my fellow students endured last week at the University College of London. But it is critical that I write and raise awareness about the true nature of the protesters we faced, who claimed that they were acting in the name of “human rights”.
Last Thursday, UCL Friends of Israel, Kings College Israel Society, and CAMERA held a joint event for Israeli speaker, Hen Mazzig, to share the story of his service in COGAT - an IDF intermediary between the Palestinian Territories, Israel and other local and international NGOs.
As the event began, we found ourselves facing a group of about 50 kefiyyeh-clad, anti-Israel protesters holding Palestinian flags and chanted aggressively in our faces. Hate shone in their eyes and threatened our well-being.
They began to crowded the hall, and soon one of the protesters had pinned me against the door with her back, and held me there for two minutes.
Helped by a friend, I was able to exit the building, where I stood overcome with fear. I could not stop shaking and crying.
The irony is that Hen Mazzig’s army service was actually spent lessening the conflict’s effect on the everyday life of Palestinians. Later, through his work for StandWithUs, he shared his story of hope and coexistence with countless people.
But these Palestinian protesters did not come in the name of peace or free speech. They came to intimidate us into canceling the event for one simple reason - an Israeli was on campus.
Their behavior only made us more determined to see the event through until the end.
As the protesters stormed into the room screaming and chanting, we managed to make our way discretely to a new location. But they continued to hunt for us, to gather outside our new location and berate us.
I could not help but think of my own family’s story of persecution. For generations in Afghanistan, they were treated as second class citizens - denied their equal rights and forced to wear insignia identifying them as Jews.
Eventually, security evacuated us, and despite it all, we persevered. Surrounded by 100 people calling for our destruction, we gathered in a circle to hear Mazzig speak and to allow free speech to prevail amidst a whirlwind of abuse.
Before we left, someone suggested that we sing the Israeli national anthem of Hatikvah. We raised our voices, declaring the words of ‘The Hope’ with fervor - refusing to let hate bring us down, refusing to stand silent and hopeless.
The protesters tried to shame us, to vilify our event, and demonize the world’s only Jewish country and liberal democracy in the Middle East. They ignored the facts, choosing instead to fling libelous claims at us.
But they could not break us.
“As long as the Jewish spirit is yearning deep in the heart…then our hope — the 2,000-year-old hope — will not be lost”.
תרגום מאנגלית: שני לוסקי-לוי, סייעו בעריכה: יוני זירלר ושבי קאס