במסגרת עבודתי אני נמצאת בקשר עם רשת הדיור המוגן "עד 120" ברחבי הארץ. הדיירות והדיירים האלה נושאים עימם סיפורים שהם ההיסטוריה שאנחנו לומדים. היסטוריה של העם היהודי, שעבר את תלאות השואה והקים כאן מדינה לתפארת. היום יצויין ברחבי העולם יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. הבאתי לפניכם מספר סיפורים של ניצולות וניצולים, שמזכירים לכולנו את הדברים החשובים באמת. עם ישראל חי.
סיפורו של שמואל ברזילי, אחד מניצולי ראול ולנברג
"הייתי נער בן 14 בגטו בבודפשט. לאחר שאימי נפטרה נותרתי לבדי והסתובבתי ברחובותיה המופגזים של העיר במטרה לחפש מקום לינה ומזון. לאחר מספר חודשים פגשתי אישה יהודייה שהיו לה דרכוני חסות עבורה ועבור בני משפחתה שגורשו בצעדת המוות לעבר אוסטריה. היא הציעה שאקח את הדרכון של בנה שהיה בגילי, ולקחה אותי תחת חסותה. באחד הלילות העירו אותנו בצעקות חיילי צלב החץ (מפלגה פרו-נאצית) ההונגריים. הבנתי שגורלנו נחרץ והולכים לירות לנו בעורף על גדות נהר הדנובה. לפתע נעצרה לידנו מכונית, מתוכה ירד ראול ולנברג. ולנברג החל להתווכח עם מפקד המבצע עד שלבסוף השתכנעו ושיחררו אותנו".
סיפור משפחת פרולינגר
יהודית פרולינגר, 84, בעיירה טיוש בטרנסילבניה. היא הייתה הבת השלישית במשפחתה אחרי שתי אחיות גדולות. יהודית גדלה בבית מבוסס מבחינה כלכלית עם שתי משרתות. בחופש הגדול בשנת 1940 גירשו את היהודים לאלבה-יוליה, עיר במרחק 15 ק"מ מטיוש. משפחת פרולינגר עברה לגור במחסן גדול במשך שבועיים. אביה של יהודית נפגש עם החלוצים שבאו מהונגריה, והסבירו על האוטואמנציפציה של פינסקר". הם היו צעירים ומלאי מרץ ואמונה. כך פגשה המשפחה את יצחק.
האב פיליפ פגש אותו בבית הכנסת אליו היה הולך ושמע אותו בנאום חוצב להבות על ציונות וארץ ישראל. פיליפ אהב את הבחור הצעיר, שהיה יתום מהוריו שנרצחו באושוויץ והזמין אותו לביתם. יצחק היתום הפך לבן בית במשפחת פרולינגר. באחד מימי הראשון בשובו ממשחק כדורגל, תקפו את פיליפ הפשיסטים והיכו אותו באלימות רבה. הוא שכב פצוע עד שמצאו אותו ולאחר זמן מה התמוטט כתוצאה משטף דם במוח. כשידע שעומד למות, ביקש פיליפ מיצחק שיטפל בבנותיו וידאג להעלותן ל"פלשתינה".
באוקטובר 1946 עלו הבנות ויצחק על האנייה "רפיח" אשר הפליגה מהנמל ביוגוסלביה. יחד איתם היו על הספינה 785 מעפילות ומעפילים. בסוף נובמבר עקב מזג האוויר הסוער, נתקלה האנייה בסלעים בנמל "סירנה" היווני וטבעה תוך 45 דקות. כל הנוסעים קפצו לחוף וביניהם הבנות ויצחק. למחרת בבוקר הצניחו הבריטים אשר ידעו על הספינה שמיכות, מזון ותרופות. ב-13 בדצמבר הועלו הניצולים על ספינה בריטית ונלקחו למחנה מעצר בקפריסין. לאחר שלושה חודשים ביוון הועלו הנשים והילדים לארץ ישראל ובארץ נלקחו למחנה הסגר ליד חיפה. בל"ג בעומר שנת 1951, כשיהודית הייתה בת שמונה-עשרה, נישאה ליצחק.
סיפורו של שלום סקופס- לייב
שלום סקופס לייב, 90, נולד בליטא והצטרף בתור נער לתנועת הצעירים של המפלגה הקומוניסטית, ה"קומסומול" שנרדפה על ידי השלטונות הליטאים. ביוני 1941 פשטו הגרמנים על עיר הולדתו, אספו באלימות קשה את כל היהודים והובילו אותם לבורות בחורשה סמוכה. שלום הצליח להימלט למשאית של הצבא האדום, והותיר אחריו את כל בני משפחתו אשר נרצחו.
בסוף 1941 הצטרף אל "הדיוויזיה הליטאית" כשהיה בן 16 בלבד. ב- 1943 לאחר שפלוגתו צורפה לארמיה השלישית, שירת שלום בפלוגת הסיירים המיוחדת, עליה הוטל להבקיע את מערך ההגנה של הגרמנים בכל מחיר. לאחר מספר ניסיונות כושלים הצליחה פלוגתו לפרוץ לתוך חפירות האויב. שלום לכד לוחם גרמני לצורך תחקור, תוך מטחי אש כבדים שנורו לעברו. על מבצע מוצלח זה הוענק לו אות על אומץ לב.
בקרב קשה, בו פיקד על פלוגת סיירים שהסתערה על כוח גרמני, הושלך לעברו רימון. הוא נפצע באורח קשה ברגליו, וחלק מרסיסי הרימון נבלמו במדליה שהגנה על ליבו. בכך למעשה ניצלו חייו. כמה מהרסיסים אף חדרו לצלעותיו, ונותרו שם עד היום. בתום המלחמה, כשהוא בן 20 בלבד, הוענקו לו עיטורי עוז רבים על גבורתו. בביתו של שלום עשרות תמונות מתקופת המלחמה ומפגישותיו עם אנשי ציבור וממשל בכירים, ביניהם ולדימיר פוטין, ביל קלינטון, ג'ון קרי, שמעון פרס ובנימין נתניהו.
סיפורו של משה הנדלסמן
משה אשר נולד בעיירה לובלין, שבפולין, היה נער בזמן השואה והצליח לברוח לרוסיה. הוא נשבה במשך שנתיים במחנה בקפריסין, ובשנת 1949 עלה ארצה. משה נאבק מזה מספר שנים בגופים שונים במדינה על מנת לקבל את כספי הפיצויים המגיעים לו והכרה באחוזי הנכות שלו. הוא כתב מאמרים בנושא ושלח מכתבים לחברי כנסת. בשנת 2008 פורסם מאמרו בשם "הביזיון הגדול" ובו תיאור עתירת בנו לבית המשפט העליון בטענה כי כספי השילומים שניתנו מגרמניה לאחר ההסכם ב-1953, שומשו למעשה לרכישת ציוד ומתקנים לביסוס המדינה. שלום טוען כי כספי הנספים אינם מוחזרים ליורשיהם החוקיים, ניצולי השואה אשר מספרם הולך ומתמעט, והם אינם נהנים מהממון ומהנכסים אשר התקבלו עבורם על ידי ועדת התביעות.
רבים מהניצולים עריריים ונותרו ללא קרובי משפחה. חלקם מוגדרים כתשושי נפש וגרים בבתי אבות. הם חיים חיי מחסור ולעיתים הטיפול בהם גובל בהזנחה. מרביתם חיים על קצבת זקנה, בדלות ובעוני וידם אינה משגת למחייה בסיסית. לחלקם אין אפילו את היכולת לרכוש תרופות. לדבריו, הגורמים הממשלתיים החליטו להוסיף כ-80 שקלים בלבד לקצבת הזקנה, וכל זאת לאחר שאותו זקן לקח חלק במלחמות ותרם את שנותיו למען המדינה. בסיוע בנו, ממשיך משה במאבק למען זכויות ניצולי השואה, חרף גילו ומצבו הבריאותי.
סיפורו של אריה קבילי
אריה קבילי, 87, נולד ביאנינה שביוון לקהילה המונה 2,000 יהודים כאשר 1,850 מתוכם נרצחו בשואה. כל משפחות של אריה נרצחה אף היא והוא היחיד שנותר בחיים. אריה שרד את המלחמה ועלה לארץ דרך טורקיה וסוריה במסגרת פעילות עליית הנוער בשנת 1944 והגיע לקיבוץ יגור האקסקלוסיבי כעולה היחיד מיוון. בזמן הלימודים גויס ל"הגנה" והשתתף ב"שבת השחורה" בשנת 1946. בשנת 1948 ערב הקמת המדינה יצא אריה לקרב יחד עם חבריו להגנה. במלחמת העצמאות נפל בן כתתו חנן זלינגר בבאלד א'-שייח, שלימים שונה שמה ל"תל חנן". אריה פעל להנצחת השואה ביאנינה, עיר הולדתו. בשנת 1994 הקים אנדרטה בכיכר העיר במעמד ראש העיר ואף ערך טקס זיכרון להוריו עם אפר שנלקח מאושוויץ.
סיפורה של לייקה (לאה) ויסברגר
לייקה נולדה בשנת 1924 בלודז' שבפולין. המלחמה פרצה כשהייתה נערה צעירה וחלומותיה נגדעו בבת אחת. לייקה נשלחה לגטו ולאחר מספר תחנות נוספות בדרך, הועברה עם אלה שנראו כמי שאפשר "לסחוט" מהם עוד קצת עבודה, לבית חרושת לייצור חלקי מטוסים בעיר ויטנברג שבגרמניה. לייקה שהתה שם עד סיום המלחמה. קשה לה להרחיב על מה שהיה שם, אך חשוב לה לספר שבלילות בגטו למדה על ארץ ישראל ולמדה להכיר משוררים עבריים. "קן לציפור" של ביאליק היה השיר הראשון שלמדה בגטו.
את המסע חזרה לעיר הולדתה לודז' בסיום המלחמה, מתארת כמלחמה נוספת. לילות כימים צעדו ברגל, ללא אוכל ובגדים ובעיקר נטולי כוחות, עד שהגיעו לרכבת שהחזירה אותם לביתם. שם גילו הניצולים כי הבית אינו קיים עוד אלא נותרו ממנו רק תילי חורבות ואבנים על אבנים. מלבד כוח הרצון העז שלה לחיות, מספרת לייקה כי נותרו לה חברים מתנועת הנוער "גורדוניה" בה הייתה חברה עוד מתקופת השהות בגטו.
לשמחתה ולהפתעתה גילתה כי גם אחותה ניצלה ויחד עם חברי גורדוניה, היו לקבוצה הראשונה שהתארגנה לעלות ארצה בשנת 1945. הם עלו על אניית מעפילים וכשכבר היו בקרבת חופי הארץ, קיבל המדריך שלהם הודעה שלא להתקרב לחוף כי הבריטים מחכים להם. הספינה המשיכה לחוג במעגלים באזור, אך לא יכלה לעצור. לאחר מספר ימים הורשו לעגון, אך הם כבר היו באפיסת כוחות. מותשים, רעבים, צמאים ומלוכלכים. אך אז, מספרת לייקה, כשדרכו על אדמת ארץ ישראל, נטענו מחדש באנרגיות אדירות.
