כיפות וטליתות לצד חיג'אב, גלימות שחורות ארוכות לצד ג'ינס וטי שירט - אלה הם המראות שהייתם רואים אם הייתם מגיעים בשבוע שעבר להר ציון בירושלים. שם, במבנה קטן שבדרך כלל משמש כבית ספר למוסיקה, התאספו יחד אנשי דת יהודים, מוסלמים ונוצרים (ביניהם קתולים וקופטים), יחד עם בני הקהילות שלהם - והתפללו יחד במה שהפך לבית תפילה משותף, בשם "אמן".
המפגש התקיים במסגרת פסטיבל מקודשת של עונת התרבות בירושלים, במסגרתו נערכו אירועי תרבות ייחודיים שמשקפים את קסמה של ירושלים - היא "המקודשת". את הפרויקט "אמן" יזמו יחד הרבה תמר אלעד-אפלבאום, מנהיגה של קהילה יהודית אורתודוקסית בעצמה, והשיח' המוסלמי איהאב בלחה, שמשתייך לזרם הסופי (זרם באסלאם ששם דגש על האהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה). הם יצרו קשר עם שישה אנשי דת - שני רבנים, נזיר פרנציסקני, כומר קתולי, דיאקוניסה קופטית (הדיאקוניסות הן אחיות שמקדישות את עצמן לריפוי וסיעוד לחולים וחסרי ישע, תוך הדרכה דתית נוצרית) ומנהיגת קהילה מוסלמית.
המשותף לכל אלה, היא העובדה שלצד הדבקות שלהם באמונתם - הם היו פתוחים לשמוע על אמונתם של אחרים. ואמנם, אחרי כשנה של הכנות - זה סוף-סוף קרה. "היום כולנו עושים דבר אמיץ מאוד", אמרה אלעד-אפלבאום בראשון מתוך שמונת ימי התפילה המשותפת, והמשיכה: "מעולם לא האמנתי שדבר כזה יהיה אפשרי בתקופת החיים שלי. יהודים שחיים בשטחים מתפללים באופן פומבי יחד עם פלסטינים. זה סיכון גדול וגם צעד ענק".
"אבל, זה לא פרויקט פוליטי", הדגישה אלעד-אפלבאום בהמשך דבריה. "רצינו שיבואו אנשים גם מהימין וגם מהשמאל, כדי להראות שאמונה היא מעבר לאידיאולוגיה. כאן, אנחנו מעצבים מחדש את המציאות דרך תפילה". מעבר לגיוון הדתי והפוליטי, אגב, בלטה גם העובדה שבבית התפילה נאספו יחד גברים ונשים - לא בדיוק דבר מקובל בקרב רוב הקהילות שהשתתפו.
"דיברנו כולנו באותה השפה"
בששת החודשים האחרונים, שמונת המנהיגים נפגשו פעם בשבוע כדי לדבר על הפרויקט ולהבין איך הוא בעצם אמור להיראות, ואפילו טיילו יחד במדבר כדי להתרגל לתפילות משותפות. עבור רובם, הייתה זו חוויה חדשה לגמרי. כך, למשל, הכומר הקתולי רפיק, במקור מלבנון, שהשתמש בשם שונה במהלך התכנית כדי למנוע התנכלות לבני משפחתו, הודה כי מעולם לא פגש לפני כן אדם מכנסיה קופטית. הנזיר הפרנציסקאני אלברטו, מצדו, מעולם לא דיבר עם רבה יהודייה.
ואיך נראו התפילות? ובכן, במקום לנסות ולשלב בין התפילות של הדתות השונות, החליטו אנשי הדת שבכל לילה תגיע לבית התפילה דמות דתית שונה, שתעביר את התפילה באמצעות מוזיקה - שידועה כמאחדת האולטימטיבית. במקביל, הועברו בין המתפללים ספרי תפילה בעברית, ערבית ואנגלית.
אחד הדברים המשמעותיים בפרויקט, היה ההשתתפות של שלושה אימאמים, אחד מהם ממסגד אלאקצא, ואחר, פלסטיני תושב שכם. שניהם ביקשו לא להיקרא בשמם, מתוך פחד מתגובת הסביבה, בייחוד בתקופה מתוחה כמו זו. ואמנם, השיח' בלחה הודה שבניית הפרויקט הייתה צעד מאתגר, אך מתוך היכרותו עם האימאמים האלה בשנים האחרונות, הוא האמין שאפשר יהיה להביא אותם ל"אמן".
"הפרויקט הזה הוא אבן דרך, מפני שהוא מראה לאימאמים אחרים שגם מוסלמים דתיים אדוקים יכולים להשתתף בדברים כאלה", אמר השיח' בלחה. "כמובן, יאשימו אותם בנורמליזציה עם ישראל וזה אתגר, במיוחד בירושלים של היום, אבל חשוב בו בזמן להביא לכך שאנשים משני הצדדים יראו אחד את השני. זה מה שאנחנו עושים כאן".
"יש הבדל בין מה שאני קוראת בקוראן, לבין מה שאנשים עושים בשם הקוראן"
בעיר שבה גיאוגרפיה היא פוליטיקה, המיקום של בית התפילה היה חיוני להבטחת כך שתושבי ירושלים יקבלו את "אמן". אלעד-אפלבאום הודתה כי לא היה מדובר במשימה פשוטה, בהתחשב בכך שהם זכו לסירובים פעם אחר פעם על ידי מקומות במזרח ירושלים ובמערבה כאחד, מתוך חשש שהפרויקט יצית זעם.
בסופו של דבר, הם קיבלו בהשאלה מבנה של בית ספר למוסיקה שלומדים בו יהודים וערבים, וממוקם סמוך להר ציון, שמהווה אתר קדוש לשלוש הדתות. בניין בית הספר פונה ישירות למול השכונה הפלסטינית מוכת העוני סילואן, וכן נמצא מתחת לנקודה שבה היו מבריחים פעם חיילים ישראלים פצועים דרך הקו הירוק, מהצד המזרחי לצדה המערבי של ירושלים. כשנכנסים פנימה, בולטת הצניעות שבעיצוב המבנה, שמעוטר בציטוטים מהתנ"ך, מהתורה ומהקוראן.
לא בכדי בחרו כמה מהמנהיגים שהשתתפו בפרויקט שלא להיחשף. אבל, מבין המארגנים, דווקא אבתיסאם מחמיד, אחת הנשים המוכרות והמכובדות בפוריידיס וזוכת פרס הדלאי לאמה לשלום וחברה לשנת 2009 - העידה כי לא חששה כלל להשתתף, גם לא מכך שהשתתפות שלה תיתפס כפוליטית. "לא צריך לקחת כמובן מאליו שמוסלמית אדוקה תעזוב את בעלה, את ילדיה ואת הקהילה שלה לשבוע כדי לעשות משהו, קל וחומר דבר כזה", אמרה מחמיד.
