נשות ראנה הן חברות מקהלת "שיראנא" לשעבר, מקהלה אשר הוקמה ופעלה במסגרת המרכז הערבי-יהודי ביפו החל משנת 2008 במשך שמונה שנים, והופיעה בהצלחה רבה ברחבי הארץ ובעולם. "מתוך העבודה המשותפת הפכה קבוצת הנשים הזאת לסוג של משפחה גדולה ויחד עברנו כולנו שינוי עצום. במקביל לעבודה המוזיקלית המקצועית, הכרנו בני אדם, נפטרנו מסטראוטיפים, פגשנו תרבויות אחרות, סגנונות מוזיקה שונים, אוכל אחר", היא מוסיפה.
המקהלה שמה לה למטרה לתת ביטוי לקול הנשי, אשר למרבה הצער אינו נשמע מספיק באזורנו, והיא פועלת מתוך אמונה בכוחן של היצירה והשירה לטפח דיאלוג וליצור גשר תרבותי ואנושי בחברה פלורליסטית דוגמת החברה הישראלית. "בשירתן מבטאות נשות המקהלה את תחושת שותפות הגורל, את התקווה לחיים ולשלום ואת קשת הרגשות המשותפים לכולנו כבני אדם בכלל וכאימהות, בפרט. בכך, מציגה המקהלה מודל של דו-קיום במיטבו ומחזקת את תפקידה של השירה בעיצוב עמדות בחברה רב-תרבותית", מסבירה דני.
רפרטואר המקהלה כולל שירים עבריים, ערביים ושירי עם מרחבי העולם. בעבר הופיעה המקהלה עם חווה אלברשטיין, אלון אולארצ'יק, בובי מקפארין, פיטר יארו ועוד. פעילותה של המקהלה מתקיימת תחת מיזם Inspiration לאמנות, מנהיגות ושינוי חברתי, כחלק מחממת טופז ליזמות וחדשנות חברתית. כיום המקהלה פועלת באופן עצמאי לחלוטין ואינה נתמכת מבחינה כלכלית על-ידי גופים חיצוניים.
טולדנו, מוזיקאי ואיש חינוך שעוסק בפרויקטים מוזיקליים וחברתיים שונים מספר על היצירה הכי מפורסמת של הלהקה "חד גדיא". "מזה 8 שנים אני מלווה בפסנתר את המקהלה בהופעות, ועדיין בכל פעם שמבצעים את "חד גדיא" לפי גרסתה של חוה אלברשטיין ומגיעים לבית האחרון ולשאלה "עד מתי יימשך מעגל האימה?" – שאלה שמגיעה מנבכי נשמתן של נשים ערביות ויהודיות שרוצות לחיות בשלום, אני מצטמרר עד כלות ומקווה שיום אחד השאלה הזו תפסיק להיות רלוונטית".
בארבעת החודשים האחרונים קיימה המקהלה מופע השקה והיו מספר הופעות במסגרות שונות ואמש אפילו הופיעה בבית השגריר הצרפתי בישראל. המקהלה הינה ייחודית בנוף הישראלי ולא בכדי זוכה להצלחה מרגשת בארץ ובחו"ל- בזכות השירה הנפלאה ובזכות המסר החשוב שהן מעבירות יחדיו.
"המקהלה היא מפלט מחיי היום-יום"
ביקשנו לשוחח עם חלק מחברות המקהלה ולשמוע מהן על חוויתן הייחודית בתוך המרחב הבטוח והנשי שיצרו לעצמן. מנאל חורי, בת 43 ואם לארבעה, העובדת כמזכירה בבית ספר ובמקביל סטודנטית לתואר ראשון מספרת שהצטרפה למקהלה לפני שמונה שנים בהמלצת חברה, והיא מהווה חלק משמעותי בחייה. "אני אוהבת לשיר, אבל המקהלה ממלאת צורך בלתי מוסבר של להיות ביחד, לשנות את המציאות הקשה שאנחנו חיות בה, ומשכיחה לשעה קלה בשבוע את העומס והלחץ. במקהלה אנחנו שופכות את אשר בליבנו אחת לשנייה ומשתפות רגעי כאב, אושר, רגעי בכי ושמחה. המסר החשוב במקהלה שלנו הוא שיתוף פעולה. קיים אצלנו מיזוג נפלא של נשים יהודיות וערביות ולכולנו האמונה שאפשר לעשות שינוי, לקבל אחד את השני וללמוד לדבר אחד עם השני".
"מבחינתי המקהלה גורמת לי סיפוק אישי ומפלט מרגיע מחיי היום-יום העמוסים", מוסיפה פאולין עודה. "הצטרפתי כי מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת מאוד לשיר. אני מורה לצרפתית כבר 36 שנים ומזל שמיקה הגיעה לבית הספר בו אני מלמדת, כדי לספר על המקהלה". עודה מעידה על עצמה שהיא בסך-הכל "אישה פשוטה", שרגילה לחיות בחברה מעורבת עם נוצרים, מוסלמים או יהודים ושזיכרונות ילדותה מלווים אותה גם עכשיו, בעקבות החברות במקהלה. "אנחנו מנסות תמיד לשדר מסר שאפשר לחיות אחרת, אפשר עדיין לסמוך אחד על השני אם רק ניתן צ'אנס".
ריקי לביא היא עוד אחת הנשים שהיו בשירנא ושרה כבר שמונה שנים. "הצטרפתי למקהלה כי חיבור מוסיקלי בין נשים יהודיות לערביות נראה לי מאתגר ומעניין. רציתי לשיר בערבית ודרך זה להתקרב לתרבות הערבית שתמיד נמשכתי אליה מאוד, מאז היותי ילדה, מאז ימי הסרט הערבי בימי שישי... כיום המקהלה מהווה עבורי סוג של חממה, מפלט לנפש ולנשמה מכל מה שסובב אותנו, ולא במליצה. זו מקהלה מסוג אחר, גם מבחינת הרכבה, וגם מבחינת הרפרטואר והתכן שהיא מציגה כמקהלה", אומרת לביא.
גם לובנה ריפי, 40, אם לשלושה העובדת בפיתוח אתרים מוסיפה לשיחה את המתנה שהמקהלה מעניקה לה. "מבחינתי שירה היא מתנה לנפש ובמיוחד במקהלה מעורבת כמו שלנו, אשר שמה לעצמה מטרה נעלה לקדם את הדו קיום והכרת תרבותו של האחר. ברגע שמכירים את האחר, הפחד והחששות נעלמים ולכן היה לי חשוב לקחת חלק בשינוי הזה". ריפי שואפת שיצירות המקהלה יגיעו לכמה שיותר אנשים, "שהקול שלנו יישמע יותר ושנוכל להשפיע לטובה על סביבתנו".
טולדנו מספר על התגובה הנפוצה ביותר של אנשים ששומעים את המקהלה: "אומרים לנו "אתם נוטעים בנו תקווה לעתיד טוב יותר". אני באמת רוצה להאמין שיהיה פה טוב יותר יום אחד, שילדיי ידעו ימים של שלום ועושר תרבותי ושפועלה של מקהלת "ראנה" מסייע לקרב את היום הזה. אינשאללה".
מקהלת ראנה פועלת עצמאית ללא תמיכה מוסדית ונלחמת על הישרדותה. "כרגע, כולנו פועלים בהתנדבות ועושים הכל החל מהמוזיקה ועד פעולות שיווק וגיוס משאבים", מוסיפה ורדה קלמר, המסייעת בהתנדבות למקהלה בקשרי חוץ ועיתונות. "המקהלה זקוקה להזדמנויות להופעות בארץ ובחו"ל כמו גם תרומות וחסויות מפרטיים וחברות עסקיות. ויותר מכך- בימים אלה, כאשר מדברים על שיתוף פעולה בין יהודים וערבים למען חברה משותפת, מן הראוי היה שגם גופים ציבוריים יתמכו ביוזמה כזו, שהיא דוגמא חיה לחיים משותפים".
אז אפשר להיות ציניים כלפי קיום המקהלה, אבל אפשר גם לאפשר לקולות ולצלילים לקחת אתכם למחוזות אחרים, פשוטים יותר, כנים ועמוקים יותר. אנחנו פשוט לחצנו פליי ונהנינו מדקות של תקווה ורוגע, שמזכירות לנו שאחרי הכל – ולפני הכל, כולנו בני ובנות אדם.
לעוד שירים של מקהלת ראנה, היכנסו לעמוד הפייסבוק שלהן או לערוץ היוטיוב
קרדיטים וידאו: "היום" - בית היוצר וחירט ואן קסטרן. עריכה: נועה בן שלום | "עאשם" - בית היוצר | "חד גדיא" - הטלוויזיה החברתית | "נישו נגורון" - בית היוצר וחירט ואן קסטרן. עריכה: נועה בן שלום.