שלושה ראשי שנה, שני חגי פסח ואין ספור שבתות שעשיתי באוניברסיטת סינסינטי באוהיו. בשנתיים וחצי האחרונות אני משרתת כשליחת הסוכנות היהודית מטעם בית הלל בקמפוס, ועוד לא התרגלתי לחגיגות החגים בחו"ל. הם דומים אבל כל כך שונים ממה שאני מכירה.
חזרתי לכאן עכשיו אחרי חודש בישראל בו ליוויתי, בפעם האחרונה, את הסטודנטיות והסטודנטים שלי במסגרת פרויקט "תגלית". כן, התגלית ההיא שאתם מכירים מארץ נהדרת שמביאה לארץ את הילדים האמריקאים שמדברים בצעקות, מסתובבים בחבורות בכיכר רבין, בשוק הכרמל, בים המלח ובכותל ותוקעים את התור לפלאפל, והכל בעברית עם מבטא אמריקאי כבד, כן?
אותם אמריקאים צעירים שאולי התרגלתם לעקוף בתור כי זה קל, הם הסטודנטים שלי. הם יודעים שדופקים להם בארץ מחירים הרבה הרבה הרבה יותר גבוהים ממה שהישראלים משלמים, הם יודעים שלפעמים הרעש שהם יוצרים מעצבן אתכם, הם יודעים שלפעמים אתם צופרים לאוטובוס שלהם בעצבנות כי הם מעכבים את התנועה. וכן, הם יודעים שאתם יודעים שאם תעקפו אותם בתור - הם לא יפצו פה. ככה הם רגילים.
הסטודנטים שלי הם ממש שלי. אותם אני רואה כל יום, כל היום, איתם אני חוגגת כל שבת וחג והם אלו שנלחמים איתי על חינוך התומך בישראל וכנגד התנועות האנטי ישראליות. הם המשפחה שלי פה.
וזה לא קל להביא אותם לישראל. בכלל לא קל. יש להם כל כך הרבה אפשרויות איך להעביר את חופשת החורף. טיול חינם להולילנד לא בהכרח מדבר לדור ה'מילניאלס' שגם ככה רגיל לקבל הרבה דברים - רק כי הוא חושב שמגיע לו. אז אני עובדת קשה כדי לשכנע אותם כמה החוויה הזאת משמעותית ולגמרי שווה את הזמן שלהם. לפעמים הלב שלי נחמץ ועולות לי דמעות בעיניים כי למה בעצם אני צריכה לשכנע מישהו לבוא לבית שלי.
ולפעמים פשוט בא לי לצרוח "לא רוצים? לא צריך!". ואז אני עוצרת, ומזכירה לעצמי את התמונה הגדולה. אני נזכרת שהמילים שלי לא ריקות מתוכן, שזו באמת חוויה משמעותית לא רק עבורם אלא גם עבורי.
לכי תסבירי שללוות טיול של תגלית זו משימה לא פשוטה. זה מתיש, זה ארוך ואני צריכה לשמש כדמות חינוכית ששומרת על המשמעת כי בכל זאת מדובר בצעירים במדינה שבה גיל השתייה החוקי הוא 18 לעומת 21. אני א.לוגיסטיקה וציוות לחדרים, ולמעשה כל דבר שהם צריכים שאהיה עבורם.
יש לי אחריות לחבר אותם אליי ולישראל ולוודא שהחוויה הזאת לא עוברת לידם. לבנות ביחד את הגשר שבחזרתם לארה"ב יראה להם את הדרך לפה. וזה קורה, זה תמיד קורה. הרגע הזה בכל תגלית שחווה כל משתתף. אני כבר יודעת לזהות אותו: פתאום המבט בעיניים משתנה, פתאום האור נדלק. אנחנו קרואים לזה "אה-הה מומנט". זה רגע ששקשה להסבירו במילים, אבל הוא יכול לקרות בזמן שנשימתם נעתקת אל מול נוף עוצר נשימה, בשיחה משמעותית או אפילו במנת שווארמה מעולה. זה הרגע בו הם מבינים שישראל היא הבית שלהם ותמיד תהיה.
הרגע הזה שווה את כל העבודה הקשה. כשהם יחזרו לארצות הברית ולאוניברסיטאות שלהם הם יהיו צבא ההסברה הטוב בעולם. הם פועלים למען מדינת ישראל בלי שנבקש. אני מבינה שזה בסך הכל מאוד פשוט, הם רק צריכים לבוא לפה ולראות. אני לא צריכה לשכנע שמדהים פה. הם רואים בעיניים. ארצנו הקטונטונת מפעילה את קסמיה ונפלאותיה והם חוזרים מאוהבים וחדורי מוטיבציה, כי מי לא יגן על הבית שלו?
***
רותם בן לולו היא שליחת הסוכנות היהודית לאוניברסיטת סינסינטי, בסינסינטי אוהיו. באוניברסיטאות ברחבי צפון אמריקה משרתים 71 שליחי ושליחות הסוכנות היהודית במסגרת פרויקט עמיתי ישראל בשיתוף עם ארגון הלל, הפועלים לחיבור הסטודנטים לישראל כחלק מהזהות היהודית שלהם ומלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל. מטרת השליחות אינה "הסברתית" וכל שליחה ושליח מביאים עימם את ישראל שלהם, כאנשי חינוך שמביאים את ישראל לסטודנטים ואת הסטודנטים לישראל. "לך תסביר" נולד מתהיות ו/או שאלות שעולות לנו כשליחים בחו"ל, תוך התמודדות עם החוויות השונות, ובעיקר מתוך געגועים לבית.
מידי שבוע ערוץ ההסברה של mako - לאב איזראל LOVE ISRAEL - יפרסם פוסטים אישיים של שליחות ושליחי הסוכנות היהודית בארה"ב. תודה רבה להילה הילארי כץ על ריכוז הפרויקט.