זוכרים את הספר "להיות אזרחים בישראל" שלמדנו בשיעורי אזרחות בתיכון? זוכרים איך נפתח הפרק על החברה הישראלית? תנו לי לקחת אתכם כמה שנים אחורה ולהזכיר לכם ש"החברה הישראלית חברה רבת-שסעים" זה הדבר הראשון שאמרו לנו על עצמנו.
על פניו אין כאן כל בעיה כי הרי כל ילדה וילד במדינת ישראל יודעים שאנחנו חיים בחברה קוטבית מרובת פערים ומחלוקות. מעבר לכך, זהו המונח השגור לתיאור החברה הישראלית לא רק בספרי הלימוד, אלא גם בכתבות בעיתון או בשיחות מסדרון. אבל כאן בדיוק טמונה הבעיה. ניתן אמנם לטעון שמדובר בסמנטיקה, אבל מילים כידוע יוצרות מציאות. לא משנה מאיזה כיוון נסתכל על זה, שסעים ופערים הן בהכרח מילים שליליות. וכשכבר מגיל בית הספר מחנכים אותנו לחשוב על השונות בחברה שלנו במונחים שליליים, כיצד בכלל ניתן לראות זוויות אחרות?
אני לא אומר שאין אמת במשפט הזה. החברה הישראלית היא חברה שבטית, כפי שכינה אותה הנשיא ריבלין, מה שיוצר מחלוקות ואתגרים רבים. אבל למה שלא נאיר זרקור גם על היתרונות הרבים שבחברה מגוונת ורבת זהויות? למה שלא ננצל את העושר התרבותי הרב שקיים אצלנו ונסתכל עליו כמשאב. כנכס במקום כנטל, וכהזדמנות לפתח אצל ילדינו את הסקרנות להכיר את השונה. ג'ון לנון הזמין אותנו לדמיין עולם ללא גבולות וללא דתות בו כולנו שוים ודומים. אבל בעיני, עולם מהסוג הזה הוא דווקא עולם משעמם וחד ממדי, כי קיים קסם מסוים בחברה מעורבת שמייצרת הפריה, מעוררת השראה, פותחת את העיניים ואפילו גורמת לנו להבין ולהגדיר את הזהות האישית שלנו, ביחס לשונה.
לפני כשנתיים זכיתי לחיות בחברה רב תרבותית מסוג אחר, כשגרתי מספר שנים בלונדון כשליח ההסתדרות הציונית לבריטניה. לונדון היא אחת הערים המעורבות ביותר בעולם. כ-40% מאולוסיית העיר בת 8 מיליון התושבים, הם מהגרים שהגיעו אליה מכל קצוות תבל, מה שהפך את השפה האנגלית לרק אחת מ-300 שפות שונות המדוברות בה. יש שצוחקים וטוענים שאם ברצונך להקיף את העולם ב-80 יום אין צורך להתאמץ יותר מידי וכל מה שצריך הוא להסתובב במשך יום אחד בלבד בלונדון בין השכונה ההודית, לג'מייקנית, לסינית ולכל השאר.
כששבתי לארץ החלטתי לחזור לגור בעיר בה נולדתי וגדלתי, ירושלים. משהו במרקם הכל כך מגוון של העיר הזכיר לי את הפן הזה שכל כך אהבתי בלונדון. ירושלים הרי מכילה בתוכה את מגוון העדות, הדתות והזרמים, יותר מבכל עיר אחרת בישראל. כשעזבתי את העיר שבע שנים קודם לכן, הסתכלתי על כך כמקור לתחושות מועקה, מתח וכבדות שגרמו לי לבסוף לעזוב. אבל פתאום, על רקע החוויה החיובית בלונדון, דווקא אותן סיבות, הן שמשכו אותי חזרה לעיר.
מאות אנשים לקחו חלק בפסטיבל שכלל אירועים שונים שהתקיימו ברחבי העיר וכללו סיורים בשכונות ואירוח בבתים על ידי חברי קהילות מרקעים שונים. ההיענות הרבה והתגובות החיוביות גרמו לי להאמין שזה אפשרי. שניתן לשנות את דפוס החשיבה ומי יודע, אולי בעוד מספר שנים אפילו ספרי האזרחות יכללו תכנים הנוגעים לעושר האנושי והתרבותי הקיים בחברה הישראלית. לא מתוך ניסיון להתעלם מהאתגרים, אלא פשוט מתוך רצון לראות גם את הצד השני של המטבע.
ניר כהן הוא יזם חברתי ומנהל תכניות ירושלים בעמותת PresenTense הפועלת ליצירת שינוי חברתי באמצעות יזמות