סיפורה של ג'ודית מילר עשוי להיות סיפורו הטרגי של העיתונאי. תזכורת לכך שהצלחתם של העוסקים בתחום תימדד תמיד על-פי עבודתם האחרונה. בעוד זרי ההצלחות קמלים במהרה, הכישלונות מהדהדים ומשכיחים את כל גוף העשייה שקדם להם. כך, ב-2003, שנה לאחר שזכתה בפוליצר, מילר - אז כתבת בכירה ב"ניו-יורק טיימס" - התרסקה מקצועית.
מקור נאמן שהכזיב, לדבריה, עמד מאחורי סדרת כתבות שפרסמה על נשק ההשמדה ההמונית שהחזיקה עיראק לפני מלחמת המפרץ השנייה. הדיווחים שלה נחשבים לכאלה שהשפיעו על ממשל ג'ורג' בוש הבן לצאת שוב למלחמה בעיראק. ואולם, חלק ניכר מהעובדות שהופיעו בכתבות, הודה הטיימס בהמשך, היו לא נכונות. הפרסום הזה, נכתב אז, "חיסל את הקריירה של מילר כעיתונאית מכובדת".
בשלהי 2005 נאלצה לעזוב את העיתון, ורק כעשור אחר-כך דיברה על כך בריאיון והודתה במפלה. עכשיו בשיחה עם "גלובס", לקראת פרסום ספרה "הסיפור שלי", היא מתייחסת אליה.
"הרגשתי נבגדת על-ידי הנהגת העיתון, אבל לא על-ידי הקולגות שלי. אנחנו עדיין בקשר חם ואני חברה בקבוצת הפייסבוק שלהם", היא אומרת. אנחנו נפגשים ב"מנהטן אינסטיטיוט", מכון מחקר שעוסק בניתוח החיים העירוניים. שוב ושוב היא מציעה לנו לאכול, ואולי לשתות. "האמא היהודייה שבי", היא אומרת.
תחום ההתמחות המחקרי שלה הוא הביטחון האישי שערים צריכות לספק לתושבים, וישראל, לדבריה, היא מודל לחיקוי בתחום זה, במיוחד בכל הקשור לעמידות האזרחית שאין שנייה לה בעולם. פרט לעבודתה במחקר, היא משמשת כפרשנית קבועה בערוץ הטלוויזיה השמרני הפופולרי, פוקס ניוז.
את מרגישה שהעיתונות אכזבה אותך?
"לא, אני לא מרגישה כך. אני רואה כיצד העיתונות נראית היום, ועד כמה הכוח של העבודה העיתונאית משמעותי יותר. אתה צריך להרים סיפור בתוך 10 דקות, ואחר-כך לחיות עם ההשלכות של צורת העבודה הזו לנצח. רק אדם צעיר שעדיין לא עשה הרבה טעויות יכול להתמודד עם זה".
במהלך שנותיה ב"ניו-יורק טיימס", בילתה זמן רב בישראל, בירדן ובמצרים, והמזרח התיכון היה מוקד עיסוקה. הסכסוך הישראלי-פלסטיני ממשיך לרתק אותה, וניכר שהלך הרוח השמרני שלה סופג באחרונה משבים שמזיזים אותה שמאלה, כמו הרבה יהודים אמריקאים. "ישראל לא נמצאת באיום קיומי", היא פוסקת.
מנהיגינו לא יסכימו איתך. הם מציבים את האינתיפאדה ואת האיום האיראני באותה קטגוריה של ניסיון לחתור תחת קיומה של המדינה היהודית.
"במשך שנים האיום הגדול על ישראל היה אי-הרצון של השכנים לקבל את קיומה של מדינה יהודית. אבל הסיכון הזה קטן בגלל מלחמות האזרחים בסוריה, בלוב ובעיראק - כמה מהאויבים הגדולים ביותר סולקו. דווקא הידידות של ישראל נפגעו הכי פחות במהפכות של 2011. השלום עם ישראל לא נפגע. מפת המזרח התיכון עוצבה מחדש, והלחץ ירד מישראל. ישראל גם תתמודד עם הטרור. כל מה שאנחנו יודעים על התמודדות עם טרור בא מישראל".
ומה עם דעאש, אין סכנה שהוא יתדפק על דלתנו?
"המדינה האסלאמית היא טרנד. היו לנו התמודדויות כאלה עם אנרכיסטים, אבל הן תמיד התפוגגו. חייתי חלק ניכר מחיי בעולם הערבי ואני יודעת שאלה לא הדברים שהאנשים שהכרתי מאמינים בהם. זה לא מה שרוב המוסלמים רוצים - לא במצרים שבה חייתי ולא ב-17 המדינות האחרות. מה שאנחנו רואים הוא חלק משינוי דמוגרפי עמוק. דעאש יחלוף, הם יימחצו - על-ידי ערבים עצמם. אני לא מתומכי אובמה שאומרת ש'דאעש היא בעיה של הערבים'. הרבה מהאכזריות של דאעש נובעת מהטעויות שאובמה עשה בנסיגה מעיראק וטעויות אחרות במדיניות החוץ. אבל האחריות הראשית לטפל בסטיית האסלאם היא במדינות הערביות. זה איום לחייהן".
זליגה של הפרשנות למקום החדשותי
"אין יותר דבר כזה בארצות-הברית 'קולה של הקהילה היהודית'", אומרת מילר בת ה-68, שאביה יהודי ואמה קתולית. "פעם אי-ההסכמות נשמרו בתוך הקהילה, אבל זה נשבר ויש אי-הסכמה שיוצאת החוצה. עם ההקמה של ג'יי סטריט והמחלוקת בקרב האינטלקטואלים היהודים, קשה לדבר על גישה ברורה כלפי ישראל מצד היהודים. זאת לעומת הגישה של האוונגליסטים, למשל, שתומכת במאה אחוז. האיום הגדול ביותר על ישראל הוא מה שקורה באוניברסיטאות המובילות בארה"ב. אם תשאל אותי היום מי קרוב יותר בתפיסתו לישראל - סעודיה או ג'יי סטריט, אז מבחינה רשמית זו סעודיה".
את מאמינה שלג'יי סטריט יש השפעה מכרעת על הקהל האמריקאי?
"ג'יי סטריט חושבים שהבעיה היא במדיניות הממשלה הישראלית. אני לא סבורה כך. אם אנחנו רוצים לשמר את המדינה יהודית, צריך להיפרד ככל האפשר. כששוחחתי עם שרון על שינוי התפיסה כלפי ההתנחלויות, הוא הבין את זה וכולם הבינו את זה בהמשך, אבל נתניהו לא מגיע לשם. הוא פוליטיקאי שעוסק בטקטיקה יומיומית".
בואי נדבר על האופן שבו ישראל משתקפת בתקשורת האמריקאית. יש בישראל טינה כלפי ה"ניו-יורק טיימס" והאופן שבו הוא מסקר אותה. מה קורה במערכת העיתונאית שלו?
"זו לא אשמת העיתונאים שנשלחים לישראל ולא אשמת ראש הדסק הירושלמי. הבעיה כללית יותר, והיא הזליגה של פרשנות למקום החדשותי. ה'ניו-יורק טיימס' לא שינה את גישתו כלפי ישראל, מאז ומעולם הוא היה אמביוולנטי כלפיה. הוא גם לא גיבה את הקמת המדינה ב-1948. זה עיתון שרובו יהודי ובמשך שנים ארוכות העיתון הפלה נגד יהודים ונשים.
"בעבר החדשות היו נפרדות, ועכשיו כבר לא, זה מה שקורה בעידן הבלוגים. אנחנו רואים את זה גם באופן סיקור מלחמת עיראק והאביב הערבי. ואומר לך את האמת, היום כבר פחות חשוב מה אומר ה'ניו-יורק טיימס'. כשאובמה רצה לדבר על מדיניות החוץ שלו, הוא לא ישב לריאיון עם הטיימס, אלא עם ג'פרי גולדברג מה'אטלנטיק'. זה חלק מההשפעות של המדיה החברתית. אני אגב לא חושבת שזה טוב - הטיימס הוא עדיין הטוב ביותר".
"האמריקאים רוצים פוקס ניוז"
למרות מה שמילר אומרת על הטיימס, לדבריה "כמה מהסיפורים המחפירים שעלו בו על ישראל לא נבדקו על-ידי העורכים והיו שקריים - בעיקר בקשר למזרח ירושלים והבנייה בה. ה'ניו-יורק טיימס' לא עומד בסטנדרטים של עצמו. הרבה מחוסר ההגינות נובע מעורך שלא שואל את השאלות הנכונות".
זו אנטישמיות לדעתך?
"לא. הם מאוד חילוניים וקשה להם עם זהות דתית כלשהי. אני כתבתי על השואה והאסלאם, אבל תמיד הייתה לי גישה מאוד ברורה על הפרדה מדת ומדינה. אני לא מאמינה בממשלה דתית ואני רוצה להשאיר את אלוהים בבית".
אני מניח שבפוקס ניוז התמונה כלפי ישראל שונה לחלוטין. נוח לך שם יותר?
"פוקס ניוז מציעים תפיסת עולם אחרת. הרשתות הגדולות לא מאוזנות, ואם אתה לא בקונצנזוס שלהן, אתה לא נשמע. פוקס ממלא תפקיד חשוב בדמוקרטיה, ובסופו של יום אתה רואה שהרייטינג של כל ערוצי החדשות יחד לא מגיע לזה של פוקס. זה מראה שהעם האמריקאי רוצה מהם את החדשות, כי הם שומעים דברים אחרים.
"ב'ניו-יורק טיימס' שמעתי כל הזמן מה אני יכולה ומה אני לא יכולה לומר - אני לא שומעת את זה בפוקס. כשהייתי אחת משלושת הפרשנים שתמכו בעסקה האיראנית, איש לא אמר לי לא להגיד את זה בשידור".
איך גל הטרור שישראל עוברת בימים אלה נראה בתקשורת האמריקאית?
"הפוקוס על הטרור היה טוב לישראל מבחינת תדמית, ויצר סימפטיה אליה. אבל הבעיה היא שזה מאפשר לבטל חלק מהבעיות העמוקות שלה. תמיד אמרתי שככל שמתרחקים מישראל, הבעיה הפלסטינית מעניינת פחות. אבל השאלות המהותיות שמעניינות את הציבור האמריקאי, ובעיקר את היהודים, הן איך תיראה החברה הישראלית. האם ישראל נוטשת את הזהות החילונית, ומה באשר להתרחבות השפעת האורתודוקסים".
מה לדעתך פוגע באופן שבו ישראל נתפסת בארצות-הברית?
"היה סיפור קטן, אפילו לא בעמוד הראשי, על חיילת שחרדים ביקשו ממנה לשבת בסוף האוטובוס. בכל תרבות סיפור כזה עובר פילטר אחר, ובארצות-הברית אנשים חשבו מיד על רוזה פרקס. כשאתה רואה שהעיתון של שלדון אדלסון גדול יותר מ'ידיעות אחרונות', זה אומר משהו לאמריקאים. אלה דברים שמרחיקים את הצעירים מישראל. הדרך היחידה להתמודד עם הדברים האלה הוא מיזם כמו 'תגלית', שמתמודד עם השאלה על איזו ישראל הם גדלים. הם רוצים להראות להם את ישראל שיתאהבו בה".
יש מי שמאמינים שארגוני זכויות אדם כמו "שוברים שתיקה", הם שמוציאים את דיבת ישראל. אבל לדעתך לסיפור החיילת יש יותר השפעה?
"סיפורי השטחים משפיעים פחות, כי אתה יכול להשוות אותם לאופן שבו החמאס מתייחס לאנשיו. לנו בארצות-הברית אין הניסיון הזה - אנחנו לא כובשים אף אחד, אבל כל אחד פה יודע מהי גזענות ושואב משם את עולם הדימויים שלו. בקמפוסים המצב חמור. הזמינו אותי לאוניברסיטת דיוק לדבר על ישראל. לפני שעליתי לדבר, הנחו אותי מה לומר ומה לא. כשהתנגדתי אמרו לי: 'את ישבת בכלא כי השתתפת במחאה נגד וייטנאם, איך את מגנה על ישראל?'. הסברתי להם שאנחנו אלה שהיינו במלחמה, שהחברים שלי הם שנהרגו בווייטנאם. זה דור נרקיסיסטי, והאוניברסיטה היא מקום אליטיסטי, אבל הם יהיו העתיד של ארצות-הברית. לנו לא הייתה הפריבילגיה להיות נרקיסיסטים".
את עדיין רואה את עצמך עיתונאית?
"לחלוטין. אני אמות בדסק החדשות".